Displaying items by tag: פסק דין

12 ספט, 2019

פסק דין

1. בפני שתי תביעות שונות אשר הדיון בהן אוחד לאור הדמיון ביניהן. 

ת.א. 50365/01

2. יום אחד טרם הגשת סיכומי התובעת, הודיעה הנתבעת לבית המשפט על הסכמתה לקבלת התביעה נשוא ת.א. 50365/01 ואף העבירה לב"כ התובעת שיק בגין תביעה זו, כחודש לאחר הגשת הסיכומים. 

3. בנסיבות אלו, כאשר ההסכמה לקבלת התביעה ניתנה רק לאחר סיום הדיון בתיק ולאחר שהתובעת הכינה סיכומיה וכאשר השיק נשלח כחודש לאחר הגשת הסיכומים - זכאית התובעת גם להוצאות משפט בתיק זה, גם אם לעניין גובה ההוצאות יש להתחשב בהסכמה - ולו המאוחרת - לקבלת התביעה. 

4. לפיכך התביעה נשוא ת.א. 50365/01 מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת את אגרות ביהמ"ש בתיק זה וכן שכ"ט עו"ד בסך 750 ₪ בצירוף מע"מ - והכל בתוך 30 יום מהיום, בקיזוז הסכום אשר הועבר לידי ב"כ התובעת. 

ת.א. 50367/01

5. תביעה זו עוסקת בעסקה על סך 20,000 ₪ אשר נערכה לכאורה בין התובעת לבין מר יורם עשור ביום 6.1.00, אשר תמורתה שולמה בכרטיס אשראי ואשר הנתבעת שילמה בגינה - לגרסתה לפנים משורת הדין - רק מחצית, היינו 10,000 ₪ בקיזוז העמלה. 

6. לטענת הנתבעת אין עליה חובה לכבד שובר האשראי בגין עסקה זו וזאת הן משום שהעסקה לא נערכה עם מר יורם עשור והן משום שהתובעת לא עמדה בתנאי ההסכם שביניהם, כאשר במיוחד נטען שהמדובר בסחר בשוברים, מבלי שפרטיו של עורך העסקה נבדקו, כמו גם זהות חתימתו. 

7. מעדותו של מר חיים מזרחי, ראש מדור במחלקת הביטחון של הנתבעת, עולה כי הטענה לסחר בשוברים מבוססת בעיקרה על האינדיקציות הבאות: 

א. המדובר בכרטיס גנוב, כפי שעולה מגרסתו של בעל הכרטיס יורם עשור, אשר נתמכת בבדיקת פוליגרף שנערכה לו;

ב. העסקה נערכה באופן ידני, באמצעות מכשיר שלוחית הספק בו (הכוללת את מספר ה - ל') נעקרה - וזאת למרות שלא הייתה כל תקלה במכשיר האלקטרוני וכי בסמוך לפני ואחרי אותה עסקה נערכו ע"י התובעת עסקאות אחרות באמצעות המכשיר האלקטרוני;

ג. לא נערכה השוואת חתימות.

8. לאחר שנתתי דעתי לכל העולה מהעדויות שנשמעו בפני ומכלל הראיות שהוצגו לי - הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. 

 

סחר בשוברים

9. אין חולק כי על פי סע' 2 להסכם שבין הצדדים, נאסר על התובעת לעשות שימוש בשוברים כאמצעי תשלום סחיר, היינו לא בגין עסקה שנערכה במישרין בין התובעת לבין לקוח כלשהו אשר הציג את כרטיס האשראי ורכש באמצעותו סחורה מהתובעת. 

10. אציין, כי לכאורה יש בחומר שבפני אינדיקציה לכך שהנתבעת ערה לנוהג שנטען ע"י התובעת, על פיו קיים מסחר בשוברים, במיוחד בשוק מכשירי החשמל. אינדיקציה זו עולה מכך שקיימות חברות סליקה לשוברים מסוג זה (למשל חברות יציל וגמא), אשר הבעלות בהן היא בחלקה של הבנקים המהווים גם בעלים של הנתבעת. 

11. אולם, לא מצאתי לנכון להידרש לעניין זה וזאת הן מאחר ועד הנתבעת, חיים מזרחי, לא נחקר על כך באופן ישיר והן ובמיוחד משום שבעסקה הספציפית נשוא התיק שבפני שוכנעתי כי אין המדובר בסחר בשוברים. 

12. מעדותו של מנהל התובעת, כהן ארזי, עולה כי המדובר על עסקה שנערכה במישרין בינה לבין האדם אשר הציג את כרטיס האשראי. 

13. עדותו של מנהל התובעת מתחזקת מן ההזמנה ביום העסקה עצמה (נספח ה' לתצהירו), הזמנה בה קיים פירוט של הסחורה אשר נרכשה וכן פרטי הרוכש. יש לזכור כי השובר הופקד בבנק באותו יום, 6.1.00, דבר המחזק גם כן את הטענה כי המדובר בעסקה ישירה שנערכה באותו מועד. 

14. אומנם, חשבונית המס נשוא העסקה הופקה רק ביום 10.1.00 ואולם הסברו של מנהל התובעת לעניין זה סביר וגם אם אינו נקי מספקות אין בו כדי להעלות חשד סביר לכך שאין המדובר בעסקה ישירה כעולה מההזמנה. 

15. סוגיית הסחר בשוברים רלוונטית רק לגבי הסברו של מנהל התובעת לכך שהעסקה נערכה באופן ידני ולאחר שלוחית העוסק נעקרה מהמכשיר. לטענת מנהל התובעת כך נעשה בכדי לאפשר סחר באותו שובר, סחר שאפשרי רק כאשר אין ציון לשם העוסק על גבי הכרטיס שהועבר במכשיר. מנהל התובעת טען כי כך הוא נוהג לגבי עסקאות בסכומים גדולים, בכדי לאפשר לו את הגמישות לשקול האם להפקיד את אותו שובר בבנק או לסחור בו. 

16. אומנם, עסקה בשובר ידני המופקד בבנק מחייבת את בעל העסק בעמלה שלא היה משלם אילו היה עורך את העסקה במכשיר האלקטרוני ואולם הסברו של מנהל התובעת לגבי אופן ההתנהלות העסקית שלו סביר ואינו נעדר היגיון. 

17. מכל מקום, כאשר בפועל לא נערך סחר באותו שובר וזה הופקד בחשבונה של התובעת - הרי אין בכך משום סחר בשוברים בפועל וגם עד התביעה אישר שאילו שוכנע שמדובר בעסקת אמת - היו מכבדים אותה. 

 

אופן עריכת העסקה

18. כפי שצוין לעיל, שוכנעתי כי אכן נערכה עסקה ישירה בין התובעת לבין מי שהציג את כרטיס האשראי. 

19. עיון בפרטי ההזמנה מלמד כי חלק ניכר מהפרטים המצוינים בהזמנה לגבי זהותו של עורך העסקה אינם נכונים. כך הוא לגבי כתובתו של מר יורם עשור (גולני 126 רמת גן) וכך הוא לגבי מספר הטלפון שצוין על גבי ההזמנה - מספר טלפון שכפי הנראה אינו של מר יורם עשור. 

20. אין חולק כי התובעת קיבלה אישור מהנתבעת לעריכת העסקה (קוד האישור, 036209, מופיע על גבי השובר). בכל הכבוד לנתבעת, אשר עובר למתן האישור לא ידעה כי הכרטיס נגנב לגרסת בעליו, יכולה הייתה טרם מתן האישור לאמת עם נציג התובעת את פרטי עורך העסקה, היינו כתובתו ומספר הטלפון שלו ויתכן שאילו הדבר היה מבוצע היה מוברר לצדדים כי עורך העסקה אינו בעל הכרטיס. 

21. לא אוכל לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן מר יורם עשור בעצמו ערך את העסקה אם לאו. מחד, התיאור אשר מסר מנהל התובעת כתיאורו של מר עשור בישיבת יום 14.7.02, עוד טרם שמר עשור הגיע לדיון, מתאים באופן כללי למר עשור כפי שנראה על ידי בעת עדותו - ואולם זאת לא לפרטי פרטים והתיאור יכול להתאים למגוון רחב מאוד של אנשים כך שבו כשלעצמו לא די בכדי לקבוע ממצא ברור. כמו כן, גרסתו של מר עשור לגבי מספר הטלפון אשר מסר בעת בדיקת הפוליגרף נסתרה מאישור בזק (וטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו שהמדובר במספר מירס, היא טענה שלא ניתן להעלותה בסיכומים ללא גיבוי עובדתי). מאידך, לא אוכל לומר כי שוכנעתי שטענת מר עשור שלא הוא ערך את העסקה וכי לא קיבל את הציוד טענת שווא היא. 

22. בנסיבות אלו, יש לבחון האם התובעת ערכה בדיקה כנדרש טרם עריכת העסקה. אומנם, מנהל התובעת לא יכול היה לאשר במפורש שבדק את זהות החתימה על גבי השובר עם זו שעל גבי הכרטיס - אולם לא זו בלבד שהמדובר בחתימות דומות, כעולה מדוגמת החתימה של מר עשור בעת שנבדק בפוליגרף, אלא שאין להלין על מנהל התובעת אשר מקץ זמן כה רב אינו זוכר זאת בבירור - גם כאשר הוא זוכר את פרטי העסקה, את דמותו של מר עשור ואת אופן התנהלותו. 

23. מאידך, אני מקבל את גרסתו של מנהל התובעת כי בדק את זהותו של בעל הכרטיס ובנסיבות אלו וכאשר קיבל אישור לעסקה וכאשר גם מספר תעודת הזהות המצוין בהזמנה הוא מספר תעודת הזהות של מר עשור, אינני סבור שיש ראיה של ממש לכך שהתובעת התרשלה בביצוע בדיקתה. 

24. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל (בקיזוז העמלה בסך 1.9% + מע"מ). 

25. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה, 10,000 ₪ נכון ליום 6.1.00 ובקיזוז העמלה לעיל וכן אגרות ביהמ"ש ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום התביעה ישולם בתוך 30 יום מהיום. 

26. המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לצדדים. 

ניתן היום י"ט באב, תשס"ג (17 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.

לנדמן מוקי, שופט

 

 

 

12 ספט, 2019

בית המשפט העליון - פנחס כץ נ ציפורה גוטליב

 

מראה מקום: פדאור 07 (23) 770

בבית המשפט העליון

רע"א 4223/06

בפני: כבוד השופטת ע' ארבל

 

המבקשים:                  

1. פנחס כץ

2. אילנה סנדובסקי

3. שרה מרמורש

נגד

המשיבה: ציפורה גוטליב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו מיום 11.4.06 בר"ע 1471/05 שניתנה

על ידי כבוד השופטת ש' דותן

 

בשם המבקשים: עו"ד ב' פרי-שמחיוף

 

החלטה

1. המבקשת והמשיבים החזיקו בשותפות במקרקעין המצויים באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה, הידועים כגוש: 6354 חלקה 112 (להלן: המקרקעין), באמצעות חברת גוש: 6354 חלקה: 112 בע"מ (להלן: החברה), שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין החל משנת 1962. במהלך השנים, בעקבות אירועים שונים, שאינם נוגעים לענייננו, השתנה אחוז החזקותיהם של הצדדים בחברה, כאשר כל צד החזיק בחלקו היחסי במקרקעין. המשיבים בחרו לעשות בחלקם שימוש ייחודי, אשר הצריך הוצאות שונות מצידם לצורך השבחת המקרקעין ופיתוחם, מבלי שנשמעה כל התנגדות מצד המבקשת. בשנת 1989 החליטו בעלי המניות בחברה על פירוקה, אולם חוסר הסכמה באשר לזהות המפרק כמו גם טענתה של המבקשת בדבר זכותה לדמי שימוש ראויים מהמשיבים עבור השימוש הייחודי שעשו בחלקה במקרקעין, הובילו את הצדדים לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

בתאריך 21.6.99 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשייך) צו לפירוק החברה מרצון בפיקוח בית המשפט. באשר לטענה בדבר דמי השימוש, קבע בית המשפט בהסכמת הצדדים, כי הסוגיה תידון בפני הבוררת – השופטת בדימוס שרה פריש. בתאריך 9.12.01 ניתן פסק הבוררות, שאושר כחצי שנה מאוחר יותר על ידי בית המשפט המחוזי, לפיו חוייבו המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת בגין התקופה שבין 16.12.86 עד 12.11.98. לשם ביצוע פסק הבוררות ובעקבות פניית המבקשת, נפתח נגד המשיבים תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, שהועבר מאוחר יותר ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה ומוספר כתיק 20-09351-05-1 (להלן: תיק ההוצאה לפועל).

2. בתגובה, פנו המשיבים לבית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נ' שטרנליכט), ותבעו מהמבקשת את החזר ההוצאות שהוציאו לצורך אותו שימוש ייחודי במקרקעין על סך 720,000 ₪ (ת"א 1293/04). במסגרת הדיון בתיק זה העלתה המבקשת טענת התיישנות, אולם זו נדחתה בהחלטת בית משפט השלום מתאריך 3.2.05 מכוח פרשנות מרחיבה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). משדחה בית משפט השלום את טענת ההתיישנות וקיבל את תביעת המשיבים, ניתן לטובתם צו עיקול על זכויות המבקשת כלפי המשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שהוגבל לסכום של 671,064 ₪ (להלן: צו העיקול). על החלטת בית משפט השלום, באשר לדחיית טענת ההתיישנות, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

 

3. בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) בבר"ע 1471/05 קיבל את הערעור ואת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, משקבע כי הפרשנות הראויה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות היא דווקא זו המצמצמת. בעקבות קבלת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, נדחתה רוב רובה של תביעת המשיבים נגדה. משכך, בתאריך 7.6.07, על פי בקשת המבקשת, ביטל בית משפט השלום בפתח תקווה את צו העיקול שהוטל על זכויותיה בתיק ההוצאה לפועל.

4. בתאריך 21.5.06, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (להלן: בקשת רשות הערעור). בתאריך 6.6.06, בטרם ניתנה החלטה בעניין בקשת רשות הערעור, הגישו המשיבים בקשה נוספת, לפיה התבקש בית משפט זה להותיר את צו העיקול שניתן על ידי בית משפט השלום על כנו. בהחלטה שנתתי בתאריך 7.6.06 התבקשה תגובת המבקשת לבקשות, וניתן צו עיקול ארעי, ש"תחולתו כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה", אשר הוגבל לסכום של 400,000 ₪. לאחר קבלת תגובת המשיבה הוחלט להעביר את בקשת רשות הערעור לדיון בפני הרכב תלתא.

5. בתאריך 26.3.07 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זו להורות על שחרור כספים מעוכבים מתיק ההוצאה לפועל

(להלן: הבקשה), שעליה נסבה החלטה זו. לדברי המבקשת, החוב שחבים לה המשיבים בתיק ההוצאה הפועל עומד על סכום של 1,170,884 ₪, אליו מתווספים חובות נוספים של המשיבים כלפיה כדוגמת הוצאות משפט שנפסקו לטובתה, אשר אותם הם נמנעים מלשלם. עד היום התקבל בתיק ההוצאה לפועל סכום של 191,053 ₪ בלבד, ואף הוא נגבה, לטענת המבקשת, לאחר "אין ספור פעולות גביה". סכום זה לא הועבר לידיה בשל העיקול שהוטל על תיק ההוצאה לפועל בהחלטה מתאריך 7.6.06.

לטענת המבקשת, יש לנהוג בצו העיקול בדרך של קיזוז, כך שהכספים שמתקבלים בתיק יועברו לידי המבקשת עד לתקרת הסכום המעוקל לטובת המשיבים. במילים אחרות: יש לאפשר לה למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר יעמוד גובה החוב על 400,000 ₪, שהוא, כאמור, הסכום עליו הוטל העיקול. זאת מאחר שבענייננו מדובר על מצב ייחודי של "עיקול עצמי", שכן המשיבים הם גם החייבים בתיק ההוצאה לפועל וגם מעקליו, וזאת להבדיל מעיקול לטובת צד ג'.

המבקשת מבססת את בקשתה על מאזן הנוחות. לדבריה, אי העברת הכספים גורמת לה נזקים כבדים, הואיל ובשל ההליכים המשפטים רבים שהיא מנהלת, כאמור, נגד המשיבים, היא נאלצת לשלם שכר טרחה לבא כוחה, וזאת מבלי שהיא מקבלת לידיה את הסכומים שנפסקו לה. נזק נוסף, לטענתה, נגרם לה בשל העובדה כי הכספים המעוכבים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, קרי, הפרשי ריבית והצמדה. מנגד, היא טוענת, כי במידה וישוחררו הכספים, לא יגרם כל נזק למשיבים, הואיל וחובם כלפיה כה גדול, כך שאף לאחר שחרור הכסף יעלה הוא על חובה כלפיהם, ויוכלו המשיבים לבצע קיזוז.

6. יצויין, כי עובר לבקשה שהגישה המבקשת לבית משפט זה, הוגשה בקשה זהה מטעמה ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה. ראש הלשכה האמורה (א' לושי-עבודי) קבעה בהחלטה מתאריך 15.3.07, כי ראוי להורות על העברת הסכום המצוי בתיק ההוצאה לפועל לידי המבקשת, אך הואיל והעיקול הוטל על ידי בית המשפט העליון (בהחלטה מתאריך 7.6.06), יש מקום לפנות בבקשה מתאימה אליו, ואין להסתפק בהחלטתה זו. ראש ההוצאה לפועל הוסיפה והבהירה כי הכספים המעוכבים אכן אינם נושאים פירות.

7. בתגובה שהגישו המשיבים לבקשה טענו כי יש לדחותה על הסף. לטענתם, חרף שמה של הבקשה, מדובר, למעשה, בבקשה לביטול עיקול, אשר צריכה להיעשות תוך 30 ימים מיום המצאת העיקול (תקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). צו העיקול על תיק ההוצאה לפועל ניתן על ידי בית משפט השלום בתאריך 15.2.04, והותר בעינו על ידי בית המשפט העליון בתאריך 7.6.06. הבקשה נתקבלה בבית משפט זה ביום-26.3.07, קרי, כשלוש שנים לאחר מתן צו העיקול המקורי וכ-10 חודשים לאחר הותרתו על כנו, ומשכך יש לקבוע כי היא הוגשה לאחר שתם המועד הקבוע בחוק להגשתה, ולדחותה על הסף.

יתר על כן, לטענת המשיבים חוסר תום הלב של המבקשת מצדיק אף הוא את דחיית הבקשה. המבקשת העלימה מבית משפט זה את העובדה כי עובר להגשת בקשה זו, הגישה בקשות חוזרות ונשנות לערכאות השונות בהן ביקשה את ביטול העיקול ונענתה בשלילה. לדבריהם של המשיבים, ההחלטה על דבר העיקול עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם רוח ההחלטה שניתנה בבית משפט השלום (בתאריך 3.2.05), שכן "לא יתכן שהמשיבה תהנה מפירות ההשקעה של המשיבים מבלי ששילמה את חלקה בהוצאות השונות אשר הניבו את הפירות". עוד טוענים המשיבים, כי הואיל ודמי השימוש שהם חבים לה מחויבים במע"מ ובמס הכנסה, ובהתחשב במצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת (כפי שהעידה היא על עצמה), עולה חשש כי לאחר שיפרעו את מלוא חובם למבקשת, היא תיאלץ להשיב את חובותיה לרשויות, ומשכך, לא תיוותר בידה כל בטוחה שתבטיח את החזרת חובה למשיבים, במידה ותתקבל בקשת רשות הערעור שהגישו. לא זו אף זו, לטענת המשיבים אין נכונה טענת המבקשת לפיה לא צובר הסכום בתיק ההוצאה לפועל הפרשי ריבית והצמדה. אולם, יחד עם זאת, הם מוכנים לגייס עזרת צד ג', אשר יתן בעבורם ערבות בנקאית צמודה כנגד הכסף שנצבר בתיק ההוצאה לפועל.

8. מקובלת עלי בקשתה של המבקשת על שלל טענותיה. למבקשת עומדת הזכות לקבל את הכספים בהם זכתה, כאמור, על פי פסק דין הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. זכות זו הוגבלה רק ב-400,000 ₪ ולא יותר, משמע, שאת יתרת סכום החוב זכאית המבקשת לקבל לידיה. בענייננו מדובר במצב ייחודי בו המשיבים נושאים בתפקיד כפול: הם החייבים בתיק ההוצאה לפועל מחד, ומעקליו מנגד. אין כל הגיון לאפשר למשיבים לזכות בעיקול על הכספים שהם כן שילמו, אך ורק בשל העובדה שהם מעכבים את תשלום מלוא החוב, כך שהסכום שנצבר בתיק ההוצאה לפועל אינו עולה על 400,000 ₪.

יתר על כן, חובם של המשיבים למבקשת הוא גבוה לאין שיעור מחובה להם, אף אם תתקבל בקשת רשות הערעור. כל עוד חובם של המשיבים למבקשת אינו יורד מהסכום עליו הוטל העיקול - 400,000 ₪ - אין הצדקה למנוע מהמבקשת למשוך כספים מתיק ההוצאה לפועל בתואנה של הגנת זכות המשיבים לקבלת כספם, שכן גם לאחר משיכת הכספים חובם של המשיבים למבקשת עולה על חובה להם, דבר המאפשר להם לבצע קיזוז. לעומת זאת, אם נמנע מהמבקשת את מבוקשה, עלולים להיגרם לה הפסדים הן בשל העובדה שהסכומים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, הן בשל העובדה שהיא נאלצת לנהל מאבק עיקש נגד המשיבים עצמם על תשלום החוב שהם חייבים לה, הנושא בעלויות רבות.

על בסיס האמור, אני קובעת כי העיקול יוותר על כנו, אך יוטל על "תקרת" הסכום. דהיינו, המבקשת תוכל למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר החוב שיוותר למשיבים יעמוד על סך של 400,000 ש"ח, שאז יכנס

לתוקפו צו העיקול ותימנע מן המבקשת היכולת למשוך כספים נוספים.

ניתנה היום, ג' בתמוז תשס"ז (19.6.07).

02 ספט, 2019

פסק-דין

 

1.   הבנק המבקש (להלן: "בנק הפועלים" או "הבנק"), עותר לסעד בדרך של טען ביניים ביחס לסכום של 62,500 ₪ אותו צווה על ידי ראש ההוצאה לפועל, להחזיר למשיב 3, כסכום שנגבה ממנו ביתר.

המשיב 1 טוען שבמסגרת עיקולים שהטיל על זכויות המשיב 3 בבנק הפועלים עוקל גם הסכום האמור וכי הוא זכאי לקבלו.

המשיבים 2 ו-3 טוענים שאף אחד מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1 לא תפס ברשתו את הסכום האמור, וכי מכוח המחאת זכות שנעשתה על ידי המשיב 3 לטובת המשיב 2, זכאי האחרון לקבלו.

בינתיים, הסכום של 62,500 ₪ פחת בסכום ששולם לטוען אחר במסגרת הסכם פשרה  עמו, והסעד המבוקש מתייחס עתה לסכום של כ- 45,000 ₪ בלבד.

ואלה העובדות הצריכות לעניין.

2.    במסגרת הליכים שהתנהלו בין המשיב 3 לחברה בשם "אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע"מ", הוצאה על ידי בנק הפועלים  ערבות בנקאית בסכום של 845,495 ₪, לטובת המשיב 3. ערבות זו נדרשה על ידי המשיב 3 ב- 3.7.2003, והכספים ממימושה הוזרמו לחשבונו בסניף הפלמ"ח של הבנק.

בסמוך לאחר מכן, סכום של 885,907 ₪ מהכספים בחשבון הנ"ל, עוקל לבקשת בנק הפועלים כזוכה, על פי פסק דין שקיבל לטובתו כנגד משיב 3, וב- 8.7.2002 הועבר הסכום שעוקל, לתיק ההוצאה לפועל שהבנק פתח בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים.  

בינתיים פתח גם המשיב 1 בהליכים לגביית חובו של המשיב 3, לו.  

מתברר שכתב הערבות הבנקאית הוחזק על ידי עורך דין שוטנפלס כנאמן, וב-11.4.2002הוטל אצלו עיקול לטובת המשיב 1, כמחזיק בנכסי החייב – המשיב 3. חובו של המשיב 3 למשיב 1 לעת הזו, עמד על סכום של 849,202.92 ₪. 

ב-8.7.2002 הוגשה מטעם המשיב 3 "בקשה דחופה להרחבת העיקול לפני משלוח אזהרה" גם על זכויות המשיב 3 אצל המחזיק - בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח. החלטת ראש ההוצאה לפועל בירושלים, בדבר הטלת עיקול ברישום, נמסרה לבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, ב-11.7.02. 

ואולם כאמור, הערבות הבנקאית נדרשה על ידי המשיב 3 עוד ב-3.7.2002, שלא באמצעות הנאמן, והכספים שעוקלו לטובת בנק הפועלים בחשבונו של המשיב 3, מצאו את דרכם לתיק ההוצאה לפועל כבר ב-8.7.2002. 

בחשבון המשיב 3 נותר סכום של כ-140,000 ₪ מהכספים ממימוש הערבות, ולאחר שהודע לבנק על העיקול ברישום לטובת המשיב 1 מה-8.7.2002, הוא פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות ביחס לסכום האמור.

ב-5.8.2002 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה על בנק הפועלים לחלק "את כספי החייב שבידו" בהתאם להודעות העיקול שקיבל, בין תיקי ההוצאה לפועל השונים, באופן יחסי לסכום החוב שנצבר בתיקים אלה. 

ב-20.1.2004 התקיים בפני ראש ההוצאה לפועל דיון בבקשת המשיב 3 להחזר סכומים שבנק הפועלים גבה ביתר בתיק ההוצאה לפועל שפתח כנגדו.

ב-5.2.2004, ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשה זו ולפיה היה על בנק הפועלים להחזיר למשיב 3 סכום של 62,500 ₪. 

מספר ימים קודם לכן, ב-26.1.04, המחה המשיב 3 לאחיו – המשיב 2, את זכותו להשבת כספים שנגבו ביתר בתיק ההוצאה לפועל. ההמחאה הוגבלה לסכום של 70,000 ₪, ונרשמה אצל רשם המשכונות. 

ב-23.2.2004 הטיל המשיב 1 עיקול נוסף על נכסי המשיב 3 אצל בנק הפועלים בע"מ – הודעת העיקול נשלחה במדיה המגנטית לבנק הפועלים בע"מ רח' הנגב 11 תל-אביב - וב-2.3.2004, הוטל אצל בנק הפועלים סניף הפלמ"ח, עיקול נוסף לטובת המשיב 1 על כספי המשיב 3 המוחזקים בידי בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח.

השאלה אשר עומדת אפוא לדיון היא האם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, נתפס ברשתו של אחד או יותר מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1. להלן, אתייחס לעיקולים הללו אם כי לאו דווקא לפי סדר הטלתם.

 

3.     העיקול הראשון אצל עו"ד שטונפלס כנאמן להחזקת הערבות הבנקאית. 

הנאמן החזיק פיסית בכתב הערבות הבנקאית. לפי שהערבות לא הוסבה לו – הערבות על פי תנאיה גם לא ניתנת להעברה ולהסבה – התועלת היחידה שהמשיב 1 יכול היה להפיק מהעיקול אצל עו"ד שטונפלס הוא, מניעת האפשרות של מימוש הערבות בנקאית בלא שיהיה צורך לערב את הנאמן במימושה. אבל מסתבר שהמימוש לא נמנע, משום שהערבות שולמה על ידי הבנק, ככל הנראה,  בלא שנדרשה הצגתו של  כתב הערבות המקורי.

כך או כך, מה שהוחזק בידי הנאמן הוא המסמך בכתב אשר מעיד על הערבות ואשר באמצעותו ניתן לדרוש את תשלומה מהבנק. זה ותו לא. מאחר שעו"ד שטונפלס אינו חייב מאומה על פי הערבות והוא אינו מי שניתן לדרוש ממנו את תשלומה, העיקול שבוצע אצלו כמחזיק בנכסי החייב, לא תפס את הזכויות הכספיות של המשיב 3 מכוח הערבות. אלה עמדו למשיב 3 כלפי הבנק בלבד, והוא שנחשב כמחזיק צד ג' בזכויות הללו של המשיב 3.

 

4.    העיקולים  האחרונים מה- 23.2.2004 וה-2.3.2004. 

כזכור, המשיב 3 המחה למשיב 2 את זכותו להחזר כספים שנגבו ממנו ביתר במועד שקדם במספר ימים לעיקול הראשון משני העיקולים האחרונים.

דרכו של המשיב 1 לצלוח את המכשול הזה היא לטעון לבטלות ההמחאה הזו משום שהיא "חסרת תום לב ואך למראית עין בלבד נוצרה וכל מטרתה לא באה אלא על מנת לנסות ולהבריח כספים אותם חייב עוזי רחמים מידי נושיו" (סעיף 8 בהודעת הפרטים של המשיב 1).

כשלעצמי אני תוהה אם למשיב 1 יש מעמד לצורך תקיפת ההמחאה הזו על יסוד הטענות שהוא מעלה. לא מדובר בהמחאה כללית ובלתי רשומה של זכויות; המשיב 3 אינו נמצא בהליכי פשיטת רגל; והמשיב 1 במעמדו כמעקל, להבדיל מנאמן בפשיטת רגל, אינו יכול לדעתי להישמע בטענות הללו. (ראה בהקשר דומה: דברי כב' השופט א. ריבלין בע"א 7139/99, יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', נח(4), 27 בסעיף 4 לפסק דינו). 

ואולם, גם לגופו של עניין, לא רק שהמשיב 1 לא הרים את הנטל להוכיח שמדובר בהמחאה למראית עין, אלא שהוכח על ידי המשיבים 2 ו-3 כי ההפך הוא הנכון. 

מהתיעוד אשר מצורף לתצהירו של המשיב 3 עולה שבין התאריכים:  28.2.03 - 24.9.02 הועברו על ידי אחיו – המשיב 2, לרחמים עוזי בע"מ, בשיקים ובמזומן סכומים אשר מסתכמים ב-68,277 ₪. כזכור, ההמחאה הוגבלה לסכום קרוב: 70,000 ₪. 

המשיב 3 טוען שהוא נטל את הסכומים הללו מאחיו כהלוואה - בחלקם לשם מימון הליכים שנוהלו על ידו נגד המבקש 1 ונגד המשיב 1. ואכן, במסגרת הליכי גילוי מסמכים, הוצגו על ידי המשיב 3 חשבוניות אשר מעידות על כך שבתקופה הרלבנטית שולמו על ידו  כשכר טרחת עו"ד,  סכומים  אשר מצטרפים לסכום כולל של כ-60,000 ₪. 

אומנם, המשיב 2 ערך את השיקים  - אלה נפרעו כולם - לפקודת החברה: רחמים עוזי בע"מ וההפקדה (היחידה) במזומן בוצעה אף היא לחשבון החברה אבל, מדובר בחברה שהיא בבעלות ובשליטה מלאה של המשיב 3, וכפי שהמשיב 3 התבטא: "החברה אין לה פה. אני עוזי רחמים 100% ממניות החברה" (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 21). 

בנסיבות אלה, אין בעובדה הזו כדי לכרסם בטענה שמדובר בהלוואה שהמשיב 3 ראה עצמו אחראי אישית להחזרתה. מהמשיב 2 שמענו הסבר ביחס למקורות הכספיים שעמדו לרשותו לצורך הלוואת הסכומים הללו לאחיו, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו.

לאמיתו של דבר, גם העד מטעם המשיב 1 אמר בעדותו בהתייחסו למשיב 3: "אני יוצא מתוך הנחה שהוא לווה כספים" טרונייתו היא  ש"את ההחזר הוא רצה להוציא מהמסה של החובות שלו". (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 15). 

העיקול מה-23.2.2004 מאוחר ממועד ההמחאה; למעקל אין יותר זכויות משיש לחייב; זכויות החייב – המשיב 3 - הומחו למשיב 2, והתוצאה היא שהעיקול הזה והעיקול שלאחריו אינם "תופסים" את הסכומים העודפים שבנק הפועלים גבה מהמשיב 3.

משזו מסקנתי איני רואה צורך להידרש בהקשר לעיקולים הללו לטענות הנוספות שהועלו על ידי ב"כ המשיבים 2 ו-3, בעניין הכתובת השגויה של המשרד הראשי של בנק הפועלים בע"מ ובעניין הטלת העיקול השני אצל סניף הפלמ"ח של בנק הפועלים.

 

5.    נותר אם כן לבחון את השאלה אם העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 ב-11.7.2002 בבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, תפס את הסכום שבנק הפועלים צווה להחזירו למשיב 3 על ידי ראש ההוצאה לפועל, בהחלטתו מה-5.2.2004. 

כזכור, ב-5.8.2002 ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשת הבנק  למתן הוראות,  לפיה על בנק הפועלים להעביר "לתיקי ההוצל"פ השונים את כספי החייב שבידו, באופן יחסי לסכום החוב בתיקים השונים בהתאם להודעות העיקול שקיבל". 

הבקשה למתן הוראות התייחסה לסכום שנותר בחשבון המשיב 3  - כ-140,000 ₪ - לאחר שהחלק הארי מהכספים ממימוש הערבות הבנקאית, הועבר  לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק כנגד משיב זה. החלטת ראש ההוצאה לפועל מתייחסת אפוא ליתרת הזכות הזו, ומכל מקום, כך ללא ספק היא הובנה שכן לא הועלתה כל טענה, ש"כספי החייב" שבידי הבנק, כוללים גם את הכספים שהבנק העביר לתיק ההוצאה לפועל. 

המשיבים 3 ו-2 טוענים שעם העברת הכספים מחשבון המשיב 3 לתיק ההוצאה לפועל נותק הקשר בין הכספים הללו לבין העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 אצל בנק הפועלים כמחזיק בנכסים של המשיב 3. ואכן, לעיקול אין הרי תכונות של סעד של עקיבה שלא לדבר על כך שכספים אשר נמצאים בלשכת ההוצאה לפועל אינם ניתנים לעיקול. 

לעומתם טוען המשיב 1, שיש לראות את סכום ההחזר המגיע למשיב 3, כאילו מעולם לא יצא "מפתח הבנק", משום שאם הבנק היה גובה את שבאמת הגיע לו, יתרת הזכות בחשבון המשיב 3 בבנק הפועלים, הייתה גבוהה בסכום ההחזר מזו שהייתה בחשבון. הטענה הזו, עם כל ההגיון שבה, אינה תואמת לדעתי את העקרונות שביסוד הליכי עיקול.

 

6.    הקביעה כי למשיב 3 מגיע החזר בשל גביית סכומים ביתר, נעשתה בהחלטה שניתנה שנה ומחצה לאחר שהוטל העיקול לטובת המשיב 1, והיא מתייחסת ל "בקשה של החייב להחזר תשלום שבוצע ביתר" – ככל הנראה מהתאריך: 20.4.2004.

החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה לפי סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט, לאחר שהן בנק הפועלים והן המשיב 3 הגישו תחשיבים ביחס לסכום ההחזר המגיע למשיב 3: הבנק "מדבר" על 57,000 ₪, והמשיב 3 על 64,000 ₪.

עוד אנו יודעים מאותה החלטה שהבקשה המקורית של המשיב הייתה להחזר של 750,000 ₪ וכי "התנהלו הליכים ארוכים בין הצדדים". 

נראה אפוא, שהמועד המוקדם ביותר שבו התגבשה זכותו של המשיב 3 להחזר, הוא המועד שבו הודה הבנק שאכן מגיע לו החזר, והראיה היחידה שבידינו לעניין זה היא התחשיב שהוגש ע"י הבנק לראש ההוצאה לפועל כפי שעולה מהחלטתו הנ"ל. הדעת נותנת שהתחשיב הזה הוגש בסמוך למועד שבו ניתנה אותה החלטה, היינו – זמן ניכר לאחר שהוטל העיקול מה-11.7.2002.

חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), כולל בהגדרת "נכס"  "זכות קיימת או עתידה", אך עד לשלב שבו הכיר הבנק בזכותו של המשיב 3 להחזר כספים, לא הייתה למשיב 3 אלא תביעה או דרישה להחזר שהייתה במחלוקת והייתה טעונה הכרעה של ראש ההוצאה לפועל, וכל עוד לא עמדה מול התביעה של המשיב 3 חבות של הבנק – לא היה למשיב 3 "נכס" שהוחזק בידי הבנק. 

יוצא אפוא שבמועד הטלת העיקול שבו מדובר, היינו ב-11.7.2002, בנק הפועלים לא החזיק בנכס של המשיב 3 שהיה בר עיקול אצלו.

אין צורך להזכיר שכל נכס כזה גם לא הגיע לרשותו תוך 3 חודשים מאת שהומצא לו צו העיקול הנ"ל, שאז מכוח הוראת סעיף 44(א) היה הנכס "נתפס" על ידי העיקול. החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה כאמור, כשנה ומחצה לאחר מכן. 

אומנם לכאורה, דווקא משום שמדובר בגביית יתר ובזכות להשבה מטעם זה, הנטייה היא להשקיף על הזכות הזו מנקודת ראות של החזרת המצב לקדמותו. אבל, הזכות להחזר כספים בשל גביית יתר היא לפי טיבה זכות ערטילאית וריקה מתוכן כל עוד לא נקבע אם אכן הייתה גביית יתר, ומהו היקפה. הבנק, יש לציין, טוען בבקשתו שהוא כלל לא היה מודע לאפשרות שיידרש להחזיר כספים בשל גביית יתר – לא כל שכן, שהמשיב 1 לא היה מודע לכך. 

לכן, והגם שעילת תביעה להחזר כספים עודפים, קמה למשיב 3 כבר עם העברת הכספים מחשבונו לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק במסגרת העיקול שהוטל לטובתו,  הרי כל עוד לא נוצק תוכן בזכות להחזר כך שכנגדה עמדה חבות של הבנק, לא הייתה בידי המשיב זכות  קיימת או זכות עתידה אך מגובשת, וככזו - זכות בת עיקול.

 

7.    השאלה אם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, עוקל ב-11.7.2002, אינה יכולה להיות מוכרעת להבנתי, "במבט לאחור", כשלא הונחה תשתית עובדתית למצער לכך, שמדובר בגביית יתר מחמת טעות חשבונית גרידא. 

"תיקון" רטרואקטיבי כזה של המציאות, שאף יכול להתרחש מספר שנים לאחר שהוטל העיקול, אינו מתיישב עם הוראות חוק ההוצאה לפועל אשר מתייחס ל"נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום" (סעיף 44(א) לחוק), ואינו עולה בקנה אחד עם האופן שבו ראוי ליישם את הליך העיקול. 

ברע"א 5211/97, חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא אגודה שיתופית מרכזית לשיווק, פ"ד נב(1), 644, נאמר מפי כב' השופט טירקל:

"פרשנות זאת רצויה גם מטעמים של מדיניות משפטית. מטרת ההסדרים השונים שנקבעו בחוק ההוצל"פ היא הוצאה לפועל של פסקי דין, לרבות מסמכים הניתנים לביצוע כמו פסקי דין, בדרך יעילה ופשוטה וללא צורך בדיונים משפטיים מסובכים, ככל האפשר. הרחבת משמעותם של הסעיפים הנזכרים כך שיחולו גם על נכס שאינו נמצא בידי הצד השלישי בפועל ממש, אלא גם בהחזקתו ה"קונסטרוקטיבית" תרבה התדיינויות בשאלות שהן טפלות להליכי הביצוע, הגבייה והמימוש עצמם".

 

8.    והערה אחרונה לפני סיום:

בפי המשיב 3 טענה נוספת והיא, שהעיקול לטובת המשיב 1 הוטל בסניף הפלמ"ח של הבנק, בעוד שהזכות להחזר כספים בשל גביית יתר קמה למשיב 3 כנגד התאגיד הבנקאי, ואינה "מוחזקת" על ידו דווקא באמצעות הסניף שאצלו הוטל העיקול. 

הטענה הזו נסמכת על הוראת סעיף 45א. לחוק ההוצאה לפועל, לפיה צו עיקול שנמסר במשרדו הראשי של תאגיד בנקאי נחשב כחל על נכסי החייב בכל אחד מסניפי התאגיד הבנקאי, כחלוף 3 ימים מעת הגעתו למשרד הראשי, ואילו צו עיקול אשר נמסר בסניף מסוים, חל על נכסי החייב אשר נמצאים באותו סניף, במועד המצאתו לסניף. 

ואולם, נראה שסעיף 45א. הנ"ל, מכוון להסדיר את מועד התחולה של צו עיקול שנמסר  לבנק, תוך יצירת מנגנון המאפשר ליידע את הסניפים אשר מחזיקים בנכסי החייב, על דבר העיקול, על מנת שהבנק לא יימצא מפר את הצו. בנקודה זו על כן, נראית לי גישתו של המשיב 1 מזו של המשיב 3.

כך או כך, אם אין בהסדר אשר מעוגן בסעיף 45א. הנ"ל כדי להועיל למשיב 3, לבטח אין בו כדי להיות לו לרועץ.

 

9.    המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי ההמחאה שעשה המשיב 3 לטובת המשיב 2 גוברת גם על העיקול שהוטל לטובת המשיב 1 ב-11.7.2002.

על בנק הפועלים להעביר אפוא את יתרת הסכום נשוא המחלוקת בהליך זה (62,500 ₪ בניכוי 2,360 ₪ +15,000 ₪) למשיב 2. הסכום האמור ישולם למשיב 2 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מה-5.2.2004.

 

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.

29 יול, 2019

ביום 4/7/19 התקבלה החלטת כב' השופט דרורי בביהמ"ש המחוזי ירושלים (להלן: "ההחלטה"), הדוחה את בקשת מר זילברשלג לחיוב מימון גליל ואריה בשיפוי ופיצוי, בגין תלונה שהגישו כנגדו ללשכת עורכי הדין.  כמו כן, במסגרת ההחלטה התקבלה טענת מימון, שיש לבטל פסיקתא מיום 18/12/16, עליה חתם ביהמ"ש עקב הטעיה שביצע זילברשלג.

מימון הגישו תלונה ללשכת עורכי הדין כנגד מר דני זילברשלג, ששימש בעבר כעורך דינם (המרצה כעת תקופה השעיה של 8 שנים מלשכת עורכי הדין), בגין זיוף תצהיר שכר טרחה, שעל בסיסו הגיש כנגדם תביעה לקבלת שכ"ט. בעקבות התלונה התנהל הליך משמעתי עליו הוגשו ערעורים הן ע"י הלשכה והן על ידי זילברשלג.

בסופו של דבר, היות שמסמך המקור שזויף "נעלם" מתיק הפרקליטות (כאשר בדיעבד התברר כי נלקח מהתיק על ידי זילברשלג עצמו), הגיעה לשכת עורכי הדין לפשרה עם זילברשלג לזיכוי בגין התלונה, תוך הותרת העונש שהוטל עליו. הסכמת הצדדים קיבלה תוקף של פסק דין ביום 25/5/16 ע"י כב' השופט דרורי.

זילברשלג הגיש בקשה לחתימה על פסיקתא, שאליה צירף פסיקתא בנוסח מסולף ומטעה. ביום 18/12/16 חתם ביהמ"ש על הפסיקתא, בשל העדר התנגדות לשכת עורכי הדין לנוסחה.

בראשית שנת 2018 הגיש זילברשלג בקשה לחייב את מימון בהוצאות שנדרש להוציא לניהול ההליך המשמעתי ובפיצוי לפי החוק הפלילי. מימון השיבו לבקשה זו כי כלל לא היו צד להליך המשמעתי אלא  לשכת עורכי הדין, עוד הבהירו מימון כי זילברשלג זוכה בתיק רק מחמת הספק, בהעדר מסמך מהותי ובהסכמה ולפיכך אינו זכאי לפיצוי כלשהו ממאן דהוא. יתרה מזאת, מימון הפנו בתגובתם לכך שהפסיקתא שניסח זילברשלג ונחתמה ע"י ביהמ"ש היתה מסולפת ומוטעה.

ביהמ"ש קיבל את כל טענות מימון וקבע שאין מקום להטיל עליהם תשלום וכן קבע כי דין הפסיקתא מיום 18/12/16 להתבטל. במסגרת ההחלטה הטיח ביהמ"ש ביקורת חריפה ביותר על זילברשלג הן בשל שימוש פסול בהליכי משפט והן בשל הטעיה מכוונת של ביהמ"ש. ביהמ"ש הטיל על זילברשלג הוצאות בסך 15,000 ₪ לטובת מימון וכן בהוצאות נוספות לצדדים נוספים.

להחלטות בית המשפט לחצו כאן | וכאן

 

 

22 פבר, 2019

מראה מקום: פדאור 07 (23) 770

בבית המשפט העליון

רע"א 4223/06

בפני:                            כבוד השופטת ע' ארבל

המבקשים:                   1. פנחס כץ

2. אילנה סנדובסקי

3. שרה מרמורש

נגד

המשיבה:                      ציפורה גוטליב

בקשת רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי

בתל-אביב-יפו מיום 11.4.06 בר"ע 1471/05 שניתנה

על ידי כבוד השופטת ש' דותן

 

בשם המבקשים:           עו"ד ב' פרי-שמחיוף

החלטה

1.המבקשת והמשיבים החזיקו בשותפות במקרקעין המצויים באזור התעשייה סגולה בפתח תקווה, הידועים כגוש: 6354 חלקה 112 (להלן: המקרקעין), באמצעות חברת גוש: 6354 חלקה: 112 בע"מ (להלן: החברה), שהינה הבעלים הרשום של המקרקעין החל משנת 1962. במהלך השנים, בעקבות אירועים שונים, שאינם נוגעים לענייננו, השתנה אחוז החזקותיהם של הצדדים בחברה, כאשר כל צד החזיק בחלקו היחסי במקרקעין. המשיבים בחרו לעשות בחלקם שימוש ייחודי, אשר הצריך הוצאות שונות מצידם לצורך השבחת המקרקעין ופיתוחם, מבלי שנשמעה כל התנגדות מצד המבקשת. בשנת 1989 החליטו בעלי המניות בחברה על פירוקה, אולם חוסר הסכמה באשר לזהות המפרק כמו גם טענתה של המבקשת בדבר זכותה לדמי שימוש ראויים מהמשיבים עבור השימוש הייחודי שעשו בחלקה במקרקעין, הובילו את הצדדים לפתחו של בית המשפט המחוזי בתל אביב יפו.

בתאריך 21.6.99 נתן בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (כבוד השופטת ו' אלשייך) צו לפירוק החברה מרצון בפיקוח בית המשפט. באשר לטענה בדבר דמי השימוש, קבע בית המשפט בהסכמת הצדדים, כי הסוגיה תידון בפני הבוררת – השופטת בדימוס שרה פריש. בתאריך 9.12.01 ניתן פסק הבוררות, שאושר כחצי שנה מאוחר יותר על ידי בית המשפט המחוזי, לפיו חוייבו המשיבים בתשלום דמי שימוש ראויים למבקשת בגין התקופה שבין 16.12.86 עד 12.11.98. לשם ביצוע פסק הבוררות ובעקבות פניית המבקשת, נפתח נגד המשיבים תיק הוצאה לפועל בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב, שהועבר מאוחר יותר ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה ומוספר כתיק 20-09351-05-1 (להלן: תיק ההוצאה לפועל).

2.בתגובה, פנו המשיבים לבית משפט השלום בפתח תקווה (כבוד השופט נ' שטרנליכט), ותבעו מהמבקשת את החזר ההוצאות שהוציאו לצורך אותו שימוש ייחודי במקרקעין על סך 720,000 ₪ (ת"א 1293/04). במסגרת הדיון בתיק זה העלתה המבקשת טענת התיישנות, אולם זו נדחתה בהחלטת בית משפט השלום מתאריך 3.2.05 מכוח פרשנות מרחיבה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן: חוק ההתיישנות). משדחה בית משפט השלום את טענת ההתיישנות וקיבל את תביעת המשיבים, ניתן לטובתם צו עיקול על זכויות המבקשת כלפי המשיבים במסגרת תיק ההוצאה לפועל, שהוגבל לסכום של 671,064 ₪ (להלן: צו העיקול). על החלטת בית משפט השלום, באשר לדחיית טענת ההתיישנות, הגישה המבקשת בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בתל אביב.

 

3.בית המשפט המחוזי (כבוד השופטת ש' דותן) בבר"ע 1471/05 קיבל את הערעור ואת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, משקבע כי הפרשנות הראויה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות היא דווקא זו המצמצמת. בעקבות קבלת טענת ההתיישנות שטענה המבקשת, נדחתה רוב רובה של תביעת המשיבים נגדה. משכך, בתאריך 7.6.07, על פי בקשת המבקשת, ביטל בית משפט השלום בפתח תקווה את צו העיקול שהוטל על זכויותיה בתיק ההוצאה לפועל.

4.בתאריך 21.5.06, הגישו המשיבים בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי לבית משפט זה (להלן: בקשת רשות הערעור). בתאריך 6.6.06, בטרם ניתנה החלטה בעניין בקשת רשות הערעור, הגישו המשיבים בקשה נוספת, לפיה התבקש בית משפט זה להותיר את צו העיקול שניתן על ידי בית משפט השלום על כנו. בהחלטה שנתתי בתאריך 7.6.06 התבקשה תגובת המבקשת לבקשות, וניתן צו עיקול ארעי, ש"תחולתו כפי שנקבעה על ידי בית משפט השלום בפתח תקווה", אשר הוגבל לסכום של 400,000 ₪. לאחר קבלת תגובת המשיבה הוחלט להעביר את בקשת רשות הערעור לדיון בפני הרכב תלתא.

5.בתאריך 26.3.07 הגישה המבקשת בקשה לבית משפט זו להורות על שחרור כספים מעוכבים מתיק ההוצאה לפועל

(להלן: הבקשה), שעליה נסבה החלטה זו. לדברי המבקשת, החוב שחבים לה המשיבים בתיק ההוצאה הפועל עומד על סכום של 1,170,884 ₪, אליו מתווספים חובות נוספים של המשיבים כלפיה כדוגמת הוצאות משפט שנפסקו לטובתה, אשר אותם הם נמנעים מלשלם. עד היום התקבל בתיק ההוצאה לפועל סכום של 191,053 ₪ בלבד, ואף הוא נגבה, לטענת המבקשת, לאחר "אין ספור פעולות גביה". סכום זה לא הועבר לידיה בשל העיקול שהוטל על תיק ההוצאה לפועל בהחלטה מתאריך 7.6.06.

לטענת המבקשת, יש לנהוג בצו העיקול בדרך של קיזוז, כך שהכספים שמתקבלים בתיק יועברו לידי המבקשת עד לתקרת הסכום המעוקל לטובת המשיבים. במילים אחרות: יש לאפשר לה למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר יעמוד גובה החוב על 400,000 ₪, שהוא, כאמור, הסכום עליו הוטל העיקול. זאת מאחר שבענייננו מדובר על מצב ייחודי של "עיקול עצמי", שכן המשיבים הם גם החייבים בתיק ההוצאה לפועל וגם מעקליו, וזאת להבדיל מעיקול לטובת צד ג'.

המבקשת מבססת את בקשתה על מאזן הנוחות. לדבריה, אי העברת הכספים גורמת לה נזקים כבדים, הואיל ובשל ההליכים המשפטים רבים שהיא מנהלת, כאמור, נגד המשיבים, היא נאלצת לשלם שכר טרחה לבא כוחה, וזאת מבלי שהיא מקבלת לידיה את הסכומים שנפסקו לה. נזק נוסף, לטענתה, נגרם לה בשל העובדה כי הכספים המעוכבים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, קרי, הפרשי ריבית והצמדה. מנגד, היא טוענת, כי במידה וישוחררו הכספים, לא יגרם כל נזק למשיבים, הואיל וחובם כלפיה כה גדול, כך שאף לאחר שחרור הכסף יעלה הוא על חובה כלפיהם, ויוכלו המשיבים לבצע קיזוז.

6.יצויין, כי עובר לבקשה שהגישה המבקשת לבית משפט זה, הוגשה בקשה זהה מטעמה ללשכת ההוצאה לפועל בפתח תקווה. ראש הלשכה האמורה (א' לושי-עבודי) קבעה בהחלטה מתאריך 15.3.07, כי ראוי להורות על העברת הסכום המצוי בתיק ההוצאה לפועל לידי המבקשת, אך הואיל והעיקול הוטל על ידי בית המשפט העליון (בהחלטה מתאריך 7.6.06), יש מקום לפנות בבקשה מתאימה אליו, ואין להסתפק בהחלטתה זו. ראש ההוצאה לפועל הוסיפה והבהירה כי הכספים המעוכבים אכן אינם נושאים פירות.

7.בתגובה שהגישו המשיבים לבקשה טענו כי יש לדחותה על הסף. לטענתם, חרף שמה של הבקשה, מדובר, למעשה, בבקשה לביטול עיקול, אשר צריכה להיעשות תוך 30 ימים מיום המצאת העיקול (תקנה 367(ג) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984). צו העיקול על תיק ההוצאה לפועל ניתן על ידי בית משפט השלום בתאריך 15.2.04, והותר בעינו על ידי בית המשפט העליון בתאריך 7.6.06. הבקשה נתקבלה בבית משפט זה ביום-26.3.07, קרי, כשלוש שנים לאחר מתן צו העיקול המקורי וכ-10 חודשים לאחר הותרתו על כנו, ומשכך יש לקבוע כי היא הוגשה לאחר שתם המועד הקבוע בחוק להגשתה, ולדחותה על הסף.

יתר על כן, לטענת המשיבים חוסר תום הלב של המבקשת מצדיק אף הוא את דחיית הבקשה. המבקשת העלימה מבית משפט זה את העובדה כי עובר להגשת בקשה זו, הגישה בקשות חוזרות ונשנות לערכאות השונות בהן ביקשה את ביטול העיקול ונענתה בשלילה. לדבריהם של המשיבים, ההחלטה על דבר העיקול עולה בקנה אחד עם ההיגיון ועם רוח ההחלטה שניתנה בבית משפט השלום (בתאריך 3.2.05), שכן "לא יתכן שהמשיבה תהנה מפירות ההשקעה של המשיבים מבלי ששילמה את חלקה בהוצאות השונות אשר הניבו את הפירות". עוד טוענים המשיבים, כי הואיל ודמי השימוש שהם חבים לה מחויבים במע"מ ובמס הכנסה, ובהתחשב במצבה הכלכלי הרעוע של המבקשת (כפי שהעידה היא על עצמה), עולה חשש כי לאחר שיפרעו את מלוא חובם למבקשת, היא תיאלץ להשיב את חובותיה לרשויות, ומשכך, לא תיוותר בידה כל בטוחה שתבטיח את החזרת חובה למשיבים, במידה ותתקבל בקשת רשות הערעור שהגישו. לא זו אף זו, לטענת המשיבים אין נכונה טענת המבקשת לפיה לא צובר הסכום בתיק ההוצאה לפועל הפרשי ריבית והצמדה. אולם, יחד עם זאת, הם מוכנים לגייס עזרת צד ג', אשר יתן בעבורם ערבות בנקאית צמודה כנגד הכסף שנצבר בתיק ההוצאה לפועל.

8. מקובלת עלי בקשתה של המבקשת על שלל טענותיה. למבקשת עומדת הזכות לקבל את הכספים בהם זכתה, כאמור, על פי פסק דין הבוררות שאושר על ידי בית המשפט המחוזי. זכות זו הוגבלה רק ב-400,000 ₪ ולא יותר, משמע, שאת יתרת סכום החוב זכאית המבקשת לקבל לידיה. בענייננו מדובר במצב ייחודי בו המשיבים נושאים בתפקיד כפול: הם החייבים בתיק ההוצאה לפועל מחד, ומעקליו מנגד. אין כל הגיון לאפשר למשיבים לזכות בעיקול על הכספים שהם כן שילמו, אך ורק בשל העובדה שהם מעכבים את תשלום מלוא החוב, כך שהסכום שנצבר בתיק ההוצאה לפועל אינו עולה על 400,000 ₪.

יתר על כן, חובם של המשיבים למבקשת הוא גבוה לאין שיעור מחובה להם, אף אם תתקבל בקשת רשות הערעור. כל עוד חובם של המשיבים למבקשת אינו יורד מהסכום עליו הוטל העיקול - 400,000 ₪ - אין הצדקה למנוע מהמבקשת למשוך כספים מתיק ההוצאה לפועל בתואנה של הגנת זכות המשיבים לקבלת כספם, שכן גם לאחר משיכת הכספים חובם של המשיבים למבקשת עולה על חובה להם, דבר המאפשר להם לבצע קיזוז. לעומת זאת, אם נמנע מהמבקשת את מבוקשה, עלולים להיגרם לה הפסדים הן בשל העובדה שהסכומים בתיק ההוצאה לפועל אינם נושאים פירות, הן בשל העובדה שהיא נאלצת לנהל מאבק עיקש נגד המשיבים עצמם על תשלום החוב שהם חייבים לה, הנושא בעלויות רבות.

על בסיס האמור, אני קובעת כי העיקול יוותר על כנו, אך יוטל על "תקרת" הסכום. דהיינו, המבקשת תוכל למשוך כל סכום שיופקד בתיק ההוצאה לפועל עד אשר החוב שיוותר למשיבים יעמוד על סך של 400,000 ש"ח, שאז יכנס

לתוקפו צו העיקול ותימנע מן המבקשת היכולת למשוך כספים נוספים.

ניתנה היום, ג' בתמוז תשס"ז (19.6.07).

22 פבר, 2019

פסק דין

 

1. בפני שתי תביעות שונות אשר הדיון בהן אוחד לאור הדמיון ביניהן. 

ת.א. 50365/01

2. יום אחד טרם הגשת סיכומי התובעת, הודיעה הנתבעת לבית המשפט על הסכמתה לקבלת התביעה נשוא ת.א. 50365/01 ואף העבירה לב"כ התובעת שיק בגין תביעה זו, כחודש לאחר הגשת הסיכומים. 

3. בנסיבות אלו, כאשר ההסכמה לקבלת התביעה ניתנה רק לאחר סיום הדיון בתיק ולאחר שהתובעת הכינה סיכומיה וכאשר השיק נשלח כחודש לאחר הגשת הסיכומים - זכאית התובעת גם להוצאות משפט בתיק זה, גם אם לעניין גובה ההוצאות יש להתחשב בהסכמה - ולו המאוחרת - לקבלת התביעה. 

4. לפיכך התביעה נשוא ת.א. 50365/01 מתקבלת. הנתבעת תשלם לתובעת את אגרות ביהמ"ש בתיק זה וכן שכ"ט עו"ד בסך 750 ₪ בצירוף מע"מ - והכל בתוך 30 יום מהיום, בקיזוז הסכום אשר הועבר לידי ב"כ התובעת. 

ת.א. 50367/01

5. תביעה זו עוסקת בעסקה על סך 20,000 ₪ אשר נערכה לכאורה בין התובעת לבין מר יורם עשור ביום 6.1.00, אשר תמורתה שולמה בכרטיס אשראי ואשר הנתבעת שילמה בגינה - לגרסתה לפנים משורת הדין - רק מחצית, היינו 10,000 ₪ בקיזוז העמלה. 

6. לטענת הנתבעת אין עליה חובה לכבד שובר האשראי בגין עסקה זו וזאת הן משום שהעסקה לא נערכה עם מר יורם עשור והן משום שהתובעת לא עמדה בתנאי ההסכם שביניהם, כאשר במיוחד נטען שהמדובר בסחר בשוברים, מבלי שפרטיו של עורך העסקה נבדקו, כמו גם זהות חתימתו. 

7. מעדותו של מר חיים מזרחי, ראש מדור במחלקת הביטחון של הנתבעת, עולה כי הטענה לסחר בשוברים מבוססת בעיקרה על האינדיקציות הבאות: 

א. המדובר בכרטיס גנוב, כפי שעולה מגרסתו של בעל הכרטיס יורם עשור, אשר נתמכת בבדיקת פוליגרף שנערכה לו;

ב. העסקה נערכה באופן ידני, באמצעות מכשיר שלוחית הספק בו (הכוללת את מספר ה - ל') נעקרה - וזאת למרות שלא הייתה כל תקלה במכשיר האלקטרוני וכי בסמוך לפני ואחרי אותה עסקה נערכו ע"י התובעת עסקאות אחרות באמצעות המכשיר האלקטרוני;

ג. לא נערכה השוואת חתימות.

8. לאחר שנתתי דעתי לכל העולה מהעדויות שנשמעו בפני ומכלל הראיות שהוצגו לי - הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל בעיקרה. 

 

סחר בשוברים

9. אין חולק כי על פי סע' 2 להסכם שבין הצדדים, נאסר על התובעת לעשות שימוש בשוברים כאמצעי תשלום סחיר, היינו לא בגין עסקה שנערכה במישרין בין התובעת לבין לקוח כלשהו אשר הציג את כרטיס האשראי ורכש באמצעותו סחורה מהתובעת. 

10. אציין, כי לכאורה יש בחומר שבפני אינדיקציה לכך שהנתבעת ערה לנוהג שנטען ע"י התובעת, על פיו קיים מסחר בשוברים, במיוחד בשוק מכשירי החשמל. אינדיקציה זו עולה מכך שקיימות חברות סליקה לשוברים מסוג זה (למשל חברות יציל וגמא), אשר הבעלות בהן היא בחלקה של הבנקים המהווים גם בעלים של הנתבעת. 

11. אולם, לא מצאתי לנכון להידרש לעניין זה וזאת הן מאחר ועד הנתבעת, חיים מזרחי, לא נחקר על כך באופן ישיר והן ובמיוחד משום שבעסקה הספציפית נשוא התיק שבפני שוכנעתי כי אין המדובר בסחר בשוברים. 

12. מעדותו של מנהל התובעת, כהן ארזי, עולה כי המדובר על עסקה שנערכה במישרין בינה לבין האדם אשר הציג את כרטיס האשראי. 

13. עדותו של מנהל התובעת מתחזקת מן ההזמנה ביום העסקה עצמה (נספח ה' לתצהירו), הזמנה בה קיים פירוט של הסחורה אשר נרכשה וכן פרטי הרוכש. יש לזכור כי השובר הופקד בבנק באותו יום, 6.1.00, דבר המחזק גם כן את הטענה כי המדובר בעסקה ישירה שנערכה באותו מועד. 

14. אומנם, חשבונית המס נשוא העסקה הופקה רק ביום 10.1.00 ואולם הסברו של מנהל התובעת לעניין זה סביר וגם אם אינו נקי מספקות אין בו כדי להעלות חשד סביר לכך שאין המדובר בעסקה ישירה כעולה מההזמנה. 

15. סוגיית הסחר בשוברים רלוונטית רק לגבי הסברו של מנהל התובעת לכך שהעסקה נערכה באופן ידני ולאחר שלוחית העוסק נעקרה מהמכשיר. לטענת מנהל התובעת כך נעשה בכדי לאפשר סחר באותו שובר, סחר שאפשרי רק כאשר אין ציון לשם העוסק על גבי הכרטיס שהועבר במכשיר. מנהל התובעת טען כי כך הוא נוהג לגבי עסקאות בסכומים גדולים, בכדי לאפשר לו את הגמישות לשקול האם להפקיד את אותו שובר בבנק או לסחור בו. 

16. אומנם, עסקה בשובר ידני המופקד בבנק מחייבת את בעל העסק בעמלה שלא היה משלם אילו היה עורך את העסקה במכשיר האלקטרוני ואולם הסברו של מנהל התובעת לגבי אופן ההתנהלות העסקית שלו סביר ואינו נעדר היגיון. 

17. מכל מקום, כאשר בפועל לא נערך סחר באותו שובר וזה הופקד בחשבונה של התובעת - הרי אין בכך משום סחר בשוברים בפועל וגם עד התביעה אישר שאילו שוכנע שמדובר בעסקת אמת - היו מכבדים אותה. 

 

אופן עריכת העסקה

18. כפי שצוין לעיל, שוכנעתי כי אכן נערכה עסקה ישירה בין התובעת לבין מי שהציג את כרטיס האשראי. 

19. עיון בפרטי ההזמנה מלמד כי חלק ניכר מהפרטים המצוינים בהזמנה לגבי זהותו של עורך העסקה אינם נכונים. כך הוא לגבי כתובתו של מר יורם עשור (גולני 126 רמת גן) וכך הוא לגבי מספר הטלפון שצוין על גבי ההזמנה - מספר טלפון שכפי הנראה אינו של מר יורם עשור. 

20. אין חולק כי התובעת קיבלה אישור מהנתבעת לעריכת העסקה (קוד האישור, 036209, מופיע על גבי השובר). בכל הכבוד לנתבעת, אשר עובר למתן האישור לא ידעה כי הכרטיס נגנב לגרסת בעליו, יכולה הייתה טרם מתן האישור לאמת עם נציג התובעת את פרטי עורך העסקה, היינו כתובתו ומספר הטלפון שלו ויתכן שאילו הדבר היה מבוצע היה מוברר לצדדים כי עורך העסקה אינו בעל הכרטיס. 

21. לא אוכל לקבוע מסמרות בשאלה האם אכן מר יורם עשור בעצמו ערך את העסקה אם לאו. מחד, התיאור אשר מסר מנהל התובעת כתיאורו של מר עשור בישיבת יום 14.7.02, עוד טרם שמר עשור הגיע לדיון, מתאים באופן כללי למר עשור כפי שנראה על ידי בעת עדותו - ואולם זאת לא לפרטי פרטים והתיאור יכול להתאים למגוון רחב מאוד של אנשים כך שבו כשלעצמו לא די בכדי לקבוע ממצא ברור. כמו כן, גרסתו של מר עשור לגבי מספר הטלפון אשר מסר בעת בדיקת הפוליגרף נסתרה מאישור בזק (וטענת ב"כ הנתבעת בסיכומיו שהמדובר במספר מירס, היא טענה שלא ניתן להעלותה בסיכומים ללא גיבוי עובדתי). מאידך, לא אוכל לומר כי שוכנעתי שטענת מר עשור שלא הוא ערך את העסקה וכי לא קיבל את הציוד טענת שווא היא. 

22. בנסיבות אלו, יש לבחון האם התובעת ערכה בדיקה כנדרש טרם עריכת העסקה. אומנם, מנהל התובעת לא יכול היה לאשר במפורש שבדק את זהות החתימה על גבי השובר עם זו שעל גבי הכרטיס - אולם לא זו בלבד שהמדובר בחתימות דומות, כעולה מדוגמת החתימה של מר עשור בעת שנבדק בפוליגרף, אלא שאין להלין על מנהל התובעת אשר מקץ זמן כה רב אינו זוכר זאת בבירור - גם כאשר הוא זוכר את פרטי העסקה, את דמותו של מר עשור ואת אופן התנהלותו. 

23. מאידך, אני מקבל את גרסתו של מנהל התובעת כי בדק את זהותו של בעל הכרטיס ובנסיבות אלו וכאשר קיבל אישור לעסקה וכאשר גם מספר תעודת הזהות המצוין בהזמנה הוא מספר תעודת הזהות של מר עשור, אינני סבור שיש ראיה של ממש לכך שהתובעת התרשלה בביצוע בדיקתה. 

24. לאור כל האמור לעיל, דין התביעה להתקבל (בקיזוז העמלה בסך 1.9% + מע"מ). 

25. אשר על כן, הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת את סכום התביעה, 10,000 ₪ נכון ליום 6.1.00 ובקיזוז העמלה לעיל וכן אגרות ביהמ"ש ושכ"ט עו"ד בסך 2,500 ₪ בצירוף מע"מ. סכום התביעה ישולם בתוך 30 יום מהיום. 

26. המזכירות תשלח עותק מפסה"ד לצדדים. 

ניתן היום י"ט באב, תשס"ג (17 באוגוסט 2003) בהעדר הצדדים.

לנדמן מוקי, שופט

22 פבר, 2019

ה ח ל ט ה

 

1. בפניי התנגדות שהגיש המבקש, נגד בקשה לביצוע שיק בסך 15,646 ₪, שהוגשה ע"י המשיב.

כללי

2. השיק נשוא בקשת הביצוע נמסר ע"י המבקש לעו"ד סולומון-הנפרע, כחלק מתשלום שכר טרחה בגין טיפול משפטי בעניין רישום מקרקעין ראשון.

3. המבקש טוען כי מסר את השיק לעו"ד סולומון תחת מחאה, ולאחר שמחק ממנו את המלה "לפקודת"; וזאת על מנת שיוכל לקבל את מסמכי התיק לידיו מעו"ד סולומון, לאחר שהאחרון לא מילא את מלאכתו נאמנה ולא ביצע את רישום המקרקעין כנדרש.

4. בעדותו בביהמ"ש הדגיש המבקש כי הוא מחק את המלה "לפקודת" מהשיק על-פי עיצה מקצועית; וזאת על מנת למנוע את אפשרות העברתו מעו"ד סולומון לצד שלישי אחר.

5. המבקש הודה כי עו"ד סולומון סירב לקבל שיק אחר שנרשם עליו "למוטב בלבד"; ומשום כך הוא נתן לו את השיק נשוא דיוננו לאחר שנמחקה ממנו המלה "לפקודת"; וזאת מבלי שעו"ד סולומון הבחין בכך.

6. עו"ד סולומון העביר את השיק למשיב שהציג אותו לפירעון, אולם השיק חזר מבלי שכובד ע"י הבנק-הנמשך, בעקבות הוראת ביטול של המבקש. 

7. בעקבות כך, שלח עו"ד סלומון בשם המשיב, מכתב התראה למבקש, לתשלום סכום השיק. ב"כ המבקש השיב למכתב זה במכתב שבו העלה את טענותיו נשוא ההתנגדות.

8. המבקש טוען מספר טענות חלופיות נגד בקשת הביצוע. האחת, כי משנמחקה המלה "לפקודת" מהשיק, לא ניתן היה לסחרו לידי המשיב. השניה, כי המשיב אינו אוחז כשורה בשיק, משום שהתקיימה בינו לבין עו"ד סולומון - הנפרע, מערכת יחסים מיוחדת, הפוגמת בתום ליבו של המשיב. המבקש גם טוען כי המשיב לא נחשב אוחז כשורה לאור הפגם שבשיק, בעקבות מחיקת המלה "לפקודת".

המבקש ממשיך וטוען כי היה כשלון תמורה מלא בעסקת היסוד עם עו"ד סולומון. לטענתו, עו"ד סולומון עד היום לא ביצע את רישום המקרקעין. המבקש הודיע לעו"ד סולומון במכתב תשובתו, כי הוא יהיה מוכן לשלם את מלוא שכר הטרחה במידה והרישום יבוצע כדין.

9. המשיב טוען כי הוא צד רחוק ומשום כך הוא נחשב אוחז כשורה בשיק; ולפיכך המבקש לא יכול להעלות נגדו כל טענת הגנה הנוגעת ליחסים שבינו לבין עו"ד סולומון-הנפרע. לטענת המשיב, משהמבקש מסר בחקירתו כי עו"ד סולומון סירב לקבל שיק אחר עליו נרשם "למוטב בלבד", עולה כי כוונת הצדדים היתה שהשיק יהיה סחיר; וזאת חרף כוונתו הסובייקטיבית של המבקש, למנוע את סחירותו השיק.

10. ב"כ המשיב לא חקר את המבקש בנוגע לטענותיו בעניין כשלון התמורה והעדר תום הלב.

דיון ומסקנות

11. ענייננו בהתנגדות לביצוע שטר, שהיא בבחינת בקשה למתן רשות להתגונן. בשלב זה של הדיון בוחן בית המשפט אם יש בטענה לכאורה של המבקש כדי להצדיק את בירורה. הדיון בבקשה לרשות להתגונן איננו משפט ואף איננו קדם משפט ובית המשפט יעניק רשות להתגונן אם התצהיר, על פניו, יחד עם חקירת המצהיר, מגלים לכאורה עילה חוקית בעלת משמעות כלשהי, שאם תוכח במשפט תוכל לשמש הגנה מפני התביעה (ראה: ע"א 478/75 אנגלנדר נ' אשכנזי פ"ד ל' (3) 437, 443).

12. בית המשפט רשאי לדחות את הבקשה רק כאשר השתכנע כי אין לנתבע טענה כלשהי, ושלא נתעוררה כל נקודה הגיונית שאפשר לטעון לטובת הנתבע (ראה: ע"א 534/61 חפציבה בע"מ נ' בן-ארי, פ"ד ט"ז 694, 699).

13. בשלב זה די לנתבע להראות שלכאורה יש לו טענות הראויות להישמע, ואפילו אם נחלשת גרסתו באופן רציני כתוצאה מהחקירה הנגדית, אין מונעים רשות להתגונן כאשר קיימת אפשרות קלושה שאחרי גביית הוכחות מלאות יתברר שיש יסוד לטענות ההגנה (ראה: ע"א 519/65 ברזילי נ' קשת ואח' פ"ד כ' (2) 141, 142).

14. מכאן נעבור לבחון אם הטענות שהועלו ע"י המבקש מעלות הגנה לכאורית שמצריכה בירור במשפט גופו.

באשר לטענת העדר הסחירות של השיק. טענה זו מורכבת משני ראשים: האחד, מתייחס לתכונת העבירות ("הסחירות הפורמלית"); והשני, נוגע לטהירות השטר ("הסחירות המהותית").

העבירות היא התכונה על-פיה מועברת הבעלות בשטר; ואילו הטהירות היא התכונה על פיה הנעבר עשוי, בתנאים מסוימים, לרכוש זכות טובה מזו שהייתה למעביר (ראה בענין זה: ע"א 1560/90 משה ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל בע"מ , פ"ד מ"ח(4) 498, פסקה 4 לפסה"ד).

בענין ציטיאט נקבע ע"פ דעת הרוב של כב' הנשיא שמגר (בדימוס), כי שיק שנרשמו בו המלים "למוטב בלבד", גם אם לא נמחקה ממנו המלה "לפקודת", אינו עביר וממילא איננו טהיר.

15. השאלה שבפנינו היא, אם שיק שנמחקה בו המלה "לפקודת", מבלי שהוספו בו המלים "למוטב בלבד", נחשב לא עביר, או שמא לא טהיר בלבד, או שהוא ממשיך לשמור על תכונת הסחירות במלואה.נ

הגבלת העבירות של השטר נדונה בסעיף 7(א) לפקודת השטרות, שקובעת כדלקמן:

"שטר שיש בו מלים האוסרות העברתו, או המורות על כוונה שהשטר לא יהיה עביר, השטר כשר בין הצדדים שבו לבין עצמם, אך אין הוא סחיר."

בעבר, ההלכה הפסוקה שמה דגש מכריע לתכונת הסחירות של השטר; ומשום כך דגלה בפרשנות מצמצמת ביותר להוראת סעיף 7(א), לפיה הסחירות תישלל רק במקרה של ניסוח ברור וחד משמעי שמופיע בשטר עצמו.  בינתיים חלה התרופפות בהלכה זו; והתפתחה בביהמ"ש גישה שרואה בשטר מקרה פרטי של חיוב, הכפוף לכללי הפרשנות של דיני החיובים שבראשם עומד הכלל הקבוע בסעיף 25(א) לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973, לפיו: "חוזה מפורש לפי או מדעתם של הצדדים, כפי שהוא משתמע מתוך החוזה, ובמידה שאינו משתמע ממנו - מתוך הנסיבות. " (ראה בעניין זה: עניין ציטיאט, פסקה 14). שם נאמר:

"השטר מגלם חיוב. החיוב כפוף לדיני הפרשנות על דיני החיובים: משמעות השטר תפורש, איפוא, לפי אומד דעתם של הצדדים. ההנחה היא, כי יש לאלמנט הסחרות משקל במסגרת אומד דעתם של הצדדים. אולם, אין לומר כי לעולם שיקול הסחרות גובר. הפרשנות מבקשת להתחקות אחר רצון סובייקטיבי של הצדדים. היא אינה באה כמכשיר לקידום תיאוריות שטריות בדבר סחרות."

בע"א 4294/90 עזבון המנוחה חיה לאה רינסקי ז"ל נ' רחמני ואח', פ"ד נ(1) 453, עמד כב' הנשיא ברק על כללי הפרשנות שחלים על פירוש השטר. שם נקבע כי בין צדדים קרובים אין מניעה מהתחשבות בנסיבות החיצוניות בפרשנות השטר. לעומת זאת, בין צדדים רחוקים חזות השטר היא המקור לפרשנות ואין לפנות לנסיבות חיצוניות. רק במקרה שבו חזות השטר יוצרת ספק או חוסר ודאות, ניתן להיזקק לנסיבות חיצוניות גם בין צדדים רחוקים (ראה: שם, פסקה 8 בפסה"ד).

לאור האמור, יוצא כי שאלת עבירותו של השטר הינה שאלה פרשנית. משמדובר בענייננו בצדדים רחוקים, יכולתי אולי להיזקק לשאלה זו, אולם משנמצאים אנו בשלב של רשות להתגונן, ולאור הספק שמבקש ב"כ המשיב להעלות בנוגע למשמעות המחיקה של המלה "לפקודת", סבורני כי ראוי לה לשאלה זו כי תתברר ותוכרע במשפט גופו לאחר שבית המשפט ישמע ראיות מטעם שני הצדדים בעניין זה. יחד עם זאת, ברור כי טענה זו לכשעצמה יש בה כדי להעניק למבקש רשות להתגונן, אם לא להביא לדחיית התביעה השטרית נגד המבקש לחלוטין.

יש  לציין כי כב' השופט נ' סולברג בדעה כי מחיקת המלה "לפקודת",  מבטלת את העבירות של השטר (ראה: ת"א (שלום י-ם) 5101/01 בנק מרכנתיל דיסקונט בע"מ נ' אבי דהן (לא פורסם).

16. השאלה השניה, בנוגע לטהירות השיק הנה קלה יותר; וכבר בשלב זה ניתן לקבוע כי המשיב אינו בגדר אוחז כשורה בשיק; וזאת משום שהשיק אינו תקין לפי מראהו; ולפיכך אין מי שנטל אותו בגדר אוחז כשורה, כמצוות סעיף 28(א) לפקודת השטרות (ראה בעניין זה: ע"א 4848/91 הכונס הרשמי נ' פורשה בע"מ, פ"ד נ"א(1) 874); ראה גם י' זוסמן דיני שטרות, 1983, עמ' 267, שם נאמר:

"אימתי אומרים על מסמך שאינו תקין לפי מראהו? כל אימת שמראהו עלול לעורר בליבו של סוחר חשד שמשהו אינו כשורה. למשל, שטר המגלה מחיקה, אינו תקין לפי מראהו. המחיקה יכול שתבטל את השטר כאמור בסעיף 64 לפקודה, ויכול שאינה מבטלת אותו על שום שנעשתה על ידי כותב השטר בעצמו או בהסכמתו. אבל על פניו, המסמך אינו תקין ומי שנוטל אותו, על אחריותו הוא נוטל אותו".

כיוון שכך, זכאי המבקש להעלות נגד המשיב את טענות ההגנה שעומדות לו נגד עו"ד סולומון, ובראשן הטענה של העדר תמורה.

כאמור, ב"כ המשיב לא חקר את המבקש בנוגע לטענת העדר התמורה; ומשום כך דבריו של המשיב לא נסתרו; והוא זכאי על-פי דין לקבל רשות להתגונן בגין טענה זו.

17. מעבר לכך, גם אילו הייתי בדעה כי אין למחיקת המלה "לפקודת", כל השלכה או משמעות על החיוב השטרי, עדיין הייתי נעתר לבקשת המבקש, שכאמור, העלה בהתנגדות טענות כנגד אחיזתו כשורה של המשיב בהתאם לסעיף 28 לפקודת השטרות. לטענת המבקש, המשיב לא נטל את השטר בתום לב, וזאת לאור היחסים המיוחדים שבינו לבין עו"ד סולומון-הנפרע. יש לומר כי דבריו של המבקש מקבלים חיזוק לאור מכתב ההתראה שנשלח מטעם המשיב ע"י עו"ד סולומון.

מכל מקום, המשיב לא נחקר בעניין זה ודבריו לא נסתרו; ולפיכך השאלה אם המשיב אוחז כשורה אם לאו, לא תוכל להיות מוכרעת במסגרת הדיון בהתנגדות (ראה בעניין זה דוד בר אופיר, סדר דין מקוצר בהלכה הפסוקה, מהדורה שישית, עמ' 153:

"השאלה אם התובע הוא אוחז כשורה איננה יכולה לבוא על פתרונה במסגרת הדיון בבקשה לרשות להתגונן. האוחז מוחזק אמנם לפי סעיף 29 (ב) לפקודת השטרות כאוחז כשורה; אך אם הוכיח הנתבע את טענת ההגנה שלו, ובשלב זה מניחים כי יוכל להוכיח את האמור בתצהיר, מוטל על התובע האוחז להוכיח כי לאחר שהתגבשה טענת ההגנה ניתן בעד השטר ערך בתום לב.  הפלוגתאות הללו של הוכחת טענת ההגנה מזה והוכחת מתן הערך בתום לב מזה, אינן ניתנות להכרעה על יסוד התצהיר ומחייבות דיון בדרך הרגילה. היוצא מכאן שאם גילה תצהיר הנתבע הגנה לכאורה, זכאי הנתבע לקבל רשות להתגונן, ואילו השאלה אם הגנתו נדחית בפני זכותו העדיפה של אוחז כשורה תתברר במהלך המשפט".

ראה גם: המ' 506/59 נאמן נ' זלבסקי פ"ד י"ד 596).

18. לאור כל האמור, אני נעתר לבקשה, מקבל את ההתנגדות ונותן למבקש רשות להתגונן.  כמו כן, אני מחייב את המשיב לשלם למבקש הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין הליך זה בסכום כולל של 2,000 ₪ ומע"מ.

ניתנה היום, ז' באייר, תשס"ד (28 באפריל 2004) , בהעדר הצדדים.

לפסק דין המלא לחצו כאן

22 פבר, 2019

פסק-דין

 

הבנק המבקש (להלן: "בנק הפועלים" או "הבנק"), עותר לסעד בדרך של טען ביניים ביחס לסכום של 62,500 ₪ אותו צווה על ידי ראש ההוצאה לפועל, להחזיר למשיב 3, כסכום שנגבה ממנו ביתר.

המשיב 1 טוען שבמסגרת עיקולים שהטיל על זכויות המשיב 3 בבנק הפועלים עוקל גם הסכום האמור וכי הוא זכאי לקבלו.

המשיבים 2 ו-3 טוענים שאף אחד מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1 לא תפס ברשתו את הסכום האמור, וכי מכוח המחאת זכות שנעשתה על ידי המשיב 3 לטובת המשיב 2, זכאי האחרון לקבלו.

בינתיים, הסכום של 62,500 ₪ פחת בסכום ששולם לטוען אחר במסגרת הסכם פשרה  עמו, והסעד המבוקש מתייחס עתה לסכום של כ- 45,000 ₪ בלבד.

 

5129371

ואלה העובדות הצריכות לעניין.

  1. במסגרת הליכים שהתנהלו בין המשיב 3 לחברה בשם "אחים חסיד חברה קבלנית לבניה בע"מ", הוצאה על ידי בנק הפועלים  ערבות בנקאית בסכום של 845,495 ₪, לטובת המשיב 3. ערבות זו נדרשה על ידי המשיב 3 ב- 3.7.2003, והכספים ממימושה הוזרמו לחשבונו בסניף הפלמ"ח של הבנק.

בסמוך לאחר מכן, סכום של 885,907 ₪ מהכספים בחשבון הנ"ל, עוקל לבקשת בנק הפועלים כזוכה, על פי פסק דין שקיבל לטובתו כנגד משיב 3, וב- 8.7.2002 הועבר הסכום שעוקל, לתיק ההוצאה לפועל שהבנק פתח בלשכת ההוצאה לפועל בירושלים. 

 

בינתיים פתח גם המשיב 1 בהליכים לגביית חובו של המשיב 3, לו.  

מתברר שכתב הערבות הבנקאית הוחזק על ידי עורך דין שוטנפלס כנאמן, וב-11.4.2002הוטל אצלו עיקול לטובת המשיב 1, כמחזיק בנכסי החייב – המשיב 3. חובו של המשיב 3 למשיב 1 לעת הזו, עמד על סכום של 849,202.92 ₪.

 

ב-8.7.2002 הוגשה מטעם המשיב 3 "בקשה דחופה להרחבת העיקול לפני משלוח אזהרה" גם על זכויות המשיב 3 אצל המחזיק - בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח. החלטת ראש ההוצאה לפועל בירושלים, בדבר הטלת עיקול ברישום, נמסרה לבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, ב-11.7.02.נ

 

ואולם כאמור, הערבות הבנקאית נדרשה על ידי המשיב 3 עוד ב-3.7.2002, שלא באמצעות הנאמן, והכספים שעוקלו לטובת בנק הפועלים בחשבונו של המשיב 3, מצאו את דרכם לתיק ההוצאה לפועל כבר ב-8.7.2002.

 

בחשבון המשיב 3 נותר סכום של כ-140,000 ₪ מהכספים ממימוש הערבות, ולאחר שהודע לבנק על העיקול ברישום לטובת המשיב 1 מה-8.7.2002, הוא פנה לראש ההוצאה לפועל בבקשה למתן הוראות ביחס לסכום האמור.

ב-5.8.2002 ניתנה החלטת ראש ההוצאה לפועל לפיה על בנק הפועלים לחלק "את כספי החייב שבידו" בהתאם להודעות העיקול שקיבל, בין תיקי ההוצאה לפועל השונים, באופן יחסי לסכום החוב שנצבר בתיקים אלה.

 

ב-20.1.2004 התקיים בפני ראש ההוצאה לפועל דיון בבקשת המשיב 3 להחזר סכומים שבנק הפועלים גבה ביתר בתיק ההוצאה לפועל שפתח כנגדו.ב

ב-5.2.2004, ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשה זו ולפיה היה על בנק הפועלים להחזיר למשיב 3 סכום של 62,500 ₪.

 

מספר ימים קודם לכן, ב-26.1.04, המחה המשיב 3 לאחיו – המשיב 2, את זכותו להשבת כספים שנגבו ביתר בתיק ההוצאה לפועל. ההמחאה הוגבלה לסכום של 70,000 ₪, ונרשמה אצל רשם המשכונות.ו

 

ב-23.2.2004 הטיל המשיב 1 עיקול נוסף על נכסי המשיב 3 אצל בנק הפועלים בע"מ – הודעת העיקול נשלחה במדיה המגנטית לבנק הפועלים בע"מ רח' הנגב 11 תל-אביב - וב-2.3.2004, הוטל אצל בנק הפועלים סניף הפלמ"ח, עיקול נוסף לטובת המשיב 1 על כספי המשיב 3 המוחזקים בידי בנק הפועלים, סניף הפלמ"ח.

השאלה אשר עומדת אפוא לדיון היא האם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, נתפס ברשתו של אחד או יותר מהעיקולים שהוטלו על ידי המשיב 1. להלן, אתייחס לעיקולים הללו אם כי לאו דווקא לפי סדר הטלתם.

  1.  העיקול הראשון אצל עו"ד שטונפלס כנאמן להחזקת הערבות הבנקאית.

 

הנאמן החזיק פיסית בכתב הערבות הבנקאית. לפי שהערבות לא הוסבה לו – הערבות על פי תנאיה גם לא ניתנת להעברה ולהסבה – התועלת היחידה שהמשיב 1 יכול היה להפיק מהעיקול אצל עו"ד שטונפלס הוא, מניעת האפשרות של מימוש הערבות בנקאית בלא שיהיה צורך לערב את הנאמן במימושה. אבל מסתבר שהמימוש לא נמנע, משום שהערבות שולמה על ידי הבנק, ככל הנראה,  בלא שנדרשה הצגתו של  כתב הערבות המקורי.

 

כך או כך, מה שהוחזק בידי הנאמן הוא המסמך בכתב אשר מעיד על הערבות ואשר באמצעותו ניתן לדרוש את תשלומה מהבנק. זה ותו לא. מאחר שעו"ד שטונפלס אינו חייב מאומה על פי הערבות והוא אינו מי שניתן לדרוש ממנו את תשלומה, העיקול שבוצע אצלו כמחזיק בנכסי החייב, לא תפס את הזכויות הכספיות של המשיב 3 מכוח הערבות. אלה עמדו למשיב 3 כלפי הבנק בלבד, והוא שנחשב כמחזיק צד ג' בזכויות הללו של המשיב 3.

  1. העיקולים  האחרונים מה- 23.2.2004 וה-2.3.2004.

 

כזכור, המשיב 3 המחה למשיב 2 את זכותו להחזר כספים שנגבו ממנו ביתר במועד שקדם במספר ימים לעיקול הראשון משני העיקולים האחרונים.נ

דרכו של המשיב 1 לצלוח את המכשול הזה היא לטעון לבטלות ההמחאה הזו משום שהיא "חסרת תום לב ואך למראית עין בלבד נוצרה וכל מטרתה לא באה אלא על מנת לנסות ולהבריח כספים אותם חייב עוזי רחמים מידי נושיו" (סעיף 8 בהודעת הפרטים של המשיב 1).ב

כשלעצמי אני תוהה אם למשיב 1 יש מעמד לצורך תקיפת ההמחאה הזו על יסוד הטענות שהוא מעלה. לא מדובר בהמחאה כללית ובלתי רשומה של זכויות; המשיב 3 אינו נמצא בהליכי פשיטת רגל; והמשיב 1 במעמדו כמעקל, להבדיל מנאמן בפשיטת רגל, אינו יכול לדעתי להישמע בטענות הללו. (ראה בהקשר דומה: דברי כב' השופט א. ריבלין בע"א 7139/99, יובל אלוני נ' אליעזר ארד ואח', נח(4), 27 בסעיף 4 לפסק דינו).ו

 

ואולם, גם לגופו של עניין, לא רק שהמשיב 1 לא הרים את הנטל להוכיח שמדובר בהמחאה למראית עין, אלא שהוכח על ידי המשיבים 2 ו-3 כי ההפך הוא הנכון.נ

 

מהתיעוד אשר מצורף לתצהירו של המשיב 3 עולה שבין התאריכים:  28.2.03 - 24.9.02 הועברו על ידי אחיו – המשיב 2, לרחמים עוזי בע"מ, בשיקים ובמזומן סכומים אשר מסתכמים ב-68,277 ₪. כזכור, ההמחאה הוגבלה לסכום קרוב: 70,000 ₪.

 

המשיב 3 טוען שהוא נטל את הסכומים הללו מאחיו כהלוואה - בחלקם לשם מימון הליכים שנוהלו על ידו נגד המבקש 1 ונגד המשיב 1. ואכן, במסגרת הליכי גילוי מסמכים, הוצגו על ידי המשיב 3 חשבוניות אשר מעידות על כך שבתקופה הרלבנטית שולמו על ידו  כשכר טרחת עו"ד,  סכומים  אשר מצטרפים לסכום כולל של כ-60,000 ₪.

 

אומנם, המשיב 2 ערך את השיקים  - אלה נפרעו כולם - לפקודת החברה: רחמים עוזי בע"מ וההפקדה (היחידה) במזומן בוצעה אף היא לחשבון החברה אבל, מדובר בחברה שהיא בבעלות ובשליטה מלאה של המשיב 3, וכפי שהמשיב 3 התבטא: "החברה אין לה פה. אני עוזי רחמים 100% ממניות החברה" (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 21).ב

 

בנסיבות אלה, אין בעובדה הזו כדי לכרסם בטענה שמדובר בהלוואה שהמשיב 3 ראה עצמו אחראי אישית להחזרתה. מהמשיב 2 שמענו הסבר ביחס למקורות הכספיים שעמדו לרשותו לצורך הלוואת הסכומים הללו לאחיו, ולא מצאתי כל סיבה לפקפק בדבריו.ו

לאמיתו של דבר, גם העד מטעם המשיב 1 אמר בעדותו בהתייחסו למשיב 3: "אני יוצא מתוך הנחה שהוא לווה כספים" טרונייתו היא  ש"את ההחזר הוא רצה להוציא מהמסה של החובות שלו". (פרוטוקול מ-16.2.2005, עמ' 15).

 

העיקול מה-23.2.2004 מאוחר ממועד ההמחאה; למעקל אין יותר זכויות משיש לחייב; זכויות החייב – המשיב 3 - הומחו למשיב 2, והתוצאה היא שהעיקול הזה והעיקול שלאחריו אינם "תופסים" את הסכומים העודפים שבנק הפועלים גבה מהמשיב 3.

משזו מסקנתי איני רואה צורך להידרש בהקשר לעיקולים הללו לטענות הנוספות שהועלו על ידי ב"כ המשיבים 2 ו-3, בעניין הכתובת השגויה של המשרד הראשי של בנק הפועלים בע"מ ובעניין הטלת העיקול השני אצל סניף הפלמ"ח של בנק הפועלים.

  1. נותר אם כן לבחון את השאלה אם העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 ב-11.7.2002 בבנק הפועלים, רח' הפלמ"ח, תפס את הסכום שבנק הפועלים צווה להחזירו למשיב 3 על ידי ראש ההוצאה לפועל, בהחלטתו מה-5.2.2004.

 

כזכור, ב-5.8.2002 ניתנה על ידי ראש ההוצאה לפועל החלטה בבקשת הבנק  למתן הוראות,  לפיה על בנק הפועלים להעביר "לתיקי ההוצל"פ השונים את כספי החייב שבידו, באופן יחסי לסכום החוב בתיקים השונים בהתאם להודעות העיקול שקיבל".נ

 

הבקשה למתן הוראות התייחסה לסכום שנותר בחשבון המשיב 3  - כ-140,000 ₪ - לאחר שהחלק הארי מהכספים ממימוש הערבות הבנקאית, הועבר  לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק כנגד משיב זה. החלטת ראש ההוצאה לפועל מתייחסת אפוא ליתרת הזכות הזו, ומכל מקום, כך ללא ספק היא הובנה שכן לא הועלתה כל טענה, ש"כספי החייב" שבידי הבנק, כוללים גם את הכספים שהבנק העביר לתיק ההוצאה לפועל.

 

המשיבים 3 ו-2 טוענים שעם העברת הכספים מחשבון המשיב 3 לתיק ההוצאה לפועל נותק הקשר בין הכספים הללו לבין העיקול שהוטל על ידי המשיב 1 אצל בנק הפועלים כמחזיק בנכסים של המשיב 3. ואכן, לעיקול אין הרי תכונות של סעד של עקיבה שלא לדבר על כך שכספים אשר נמצאים בלשכת ההוצאה לפועל אינם ניתנים לעיקול.ב

 

לעומתם טוען המשיב 1, שיש לראות את סכום ההחזר המגיע למשיב 3, כאילו מעולם לא יצא "מפתח הבנק", משום שאם הבנק היה גובה את שבאמת הגיע לו, יתרת הזכות בחשבון המשיב 3 בבנק הפועלים, הייתה גבוהה בסכום ההחזר מזו שהייתה בחשבון. הטענה הזו, עם כל ההגיון שבה, אינה תואמת לדעתי את העקרונות שביסוד הליכי עיקול.ו

 

  1. הקביעה כי למשיב 3 מגיע החזר בשל גביית סכומים ביתר, נעשתה בהחלטה שניתנה שנה ומחצה לאחר שהוטל העיקול לטובת המשיב 1, והיא מתייחסת ל "בקשה של החייב להחזר תשלום שבוצע ביתר" – ככל הנראה מהתאריך: 20.4.2004.

החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה לפי סעיף 79 א. לחוק בתי המשפט, לאחר שהן בנק הפועלים והן המשיב 3 הגישו תחשיבים ביחס לסכום ההחזר המגיע למשיב 3: הבנק "מדבר" על 57,000 ₪, והמשיב 3 על 64,000 ₪.

עוד אנו יודעים מאותה החלטה שהבקשה המקורית של המשיב הייתה להחזר של 750,000 ₪ וכי "התנהלו הליכים ארוכים בין הצדדים".

 

נראה אפוא, שהמועד המוקדם ביותר שבו התגבשה זכותו של המשיב 3 להחזר, הוא המועד שבו הודה הבנק שאכן מגיע לו החזר, והראיה היחידה שבידינו לעניין זה היא התחשיב שהוגש ע"י הבנק לראש ההוצאה לפועל כפי שעולה מהחלטתו הנ"ל. הדעת נותנת שהתחשיב הזה הוגש בסמוך למועד שבו ניתנה אותה החלטה, היינו – זמן ניכר לאחר שהוטל העיקול מה-11.7.2002.

חוק ההוצאה לפועל תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק ההוצאה לפועל"), כולל בהגדרת "נכס"  "זכות קיימת או עתידה", אך עד לשלב שבו הכיר הבנק בזכותו של המשיב 3 להחזר כספים, לא הייתה למשיב 3 אלא תביעה או דרישה להחזר שהייתה במחלוקת והייתה טעונה הכרעה של ראש ההוצאה לפועל, וכל עוד לא עמדה מול התביעה של המשיב 3 חבות של הבנק – לא היה למשיב 3 "נכס" שהוחזק בידי הבנק.נ

 

יוצא אפוא שבמועד הטלת העיקול שבו מדובר, היינו ב-11.7.2002, בנק הפועלים לא החזיק בנכס של המשיב 3 שהיה בר עיקול אצלו.

אין צורך להזכיר שכל נכס כזה גם לא הגיע לרשותו תוך 3 חודשים מאת שהומצא לו צו העיקול הנ"ל, שאז מכוח הוראת סעיף 44(א) היה הנכס "נתפס" על ידי העיקול. החלטת ראש ההוצאה לפועל ניתנה כאמור, כשנה ומחצה לאחר מכן.ב

 

אומנם לכאורה, דווקא משום שמדובר בגביית יתר ובזכות להשבה מטעם זה, הנטייה היא להשקיף על הזכות הזו מנקודת ראות של החזרת המצב לקדמותו. אבל, הזכות להחזר כספים בשל גביית יתר היא לפי טיבה זכות ערטילאית וריקה מתוכן כל עוד לא נקבע אם אכן הייתה גביית יתר, ומהו היקפה. הבנק, יש לציין, טוען בבקשתו שהוא כלל לא היה מודע לאפשרות שיידרש להחזיר כספים בשל גביית יתר – לא כל שכן, שהמשיב 1 לא היה מודע לכך. 

לכן, והגם שעילת תביעה להחזר כספים עודפים, קמה למשיב 3 כבר עם העברת הכספים מחשבונו לתיק ההוצאה לפועל שנפתח על ידי הבנק במסגרת העיקול שהוטל לטובתו,  הרי כל עוד לא נוצק תוכן בזכות להחזר כך שכנגדה עמדה חבות של הבנק, לא הייתה בידי המשיב זכות  קיימת או זכות עתידה אך מגובשת, וככזו - זכות בת עיקול.

  1. השאלה אם הסכום שנגבה ביתר על ידי בנק הפועלים, עוקל ב-11.7.2002, אינה יכולה להיות מוכרעת להבנתי, "במבט לאחור", כשלא הונחה תשתית עובדתית למצער לכך, שמדובר בגביית יתר מחמת טעות חשבונית גרידא.ו

 

"תיקון" רטרואקטיבי כזה של המציאות, שאף יכול להתרחש מספר שנים לאחר שהוטל העיקול, אינו מתיישב עם הוראות חוק ההוצאה לפועל אשר מתייחס ל"נכסי החייב הנמצאים בידי הצד השלישי ביום המצאת הצו או שיגיעו לידו תוך שלושה חדשים מאותו יום" (סעיף 44(א) לחוק), ואינו עולה בקנה אחד עם האופן שבו ראוי ליישם את הליך העיקול.

 

ברע"א 5211/97, חיטים מכון תערובת בע"מ נ' טנא אגודה שיתופית מרכזית לשיווק, פ"ד נב(1), 644, נאמר מפי כב' השופט טירקל:

"פרשנות זאת רצויה גם מטעמים של מדיניות משפטית. מטרת ההסדרים השונים שנקבעו בחוק ההוצל"פ היא הוצאה לפועל של פסקי דין, לרבות מסמכים הניתנים לביצוע כמו פסקי דין, בדרך יעילה ופשוטה וללא צורך בדיונים משפטיים מסובכים, ככל האפשר. הרחבת משמעותם של הסעיפים הנזכרים כך שיחולו גם על נכס שאינו נמצא בידי הצד השלישי בפועל ממש, אלא גם בהחזקתו ה"קונסטרוקטיבית" תרבה התדיינויות בשאלות שהן טפלות להליכי הביצוע, הגבייה והמימוש עצמם".

  1. והערה אחרונה לפני סיום:

בפי המשיב 3 טענה נוספת והיא, שהעיקול לטובת המשיב 1 הוטל בסניף הפלמ"ח של הבנק, בעוד שהזכות להחזר כספים בשל גביית יתר קמה למשיב 3 כנגד התאגיד הבנקאי, ואינה "מוחזקת" על ידו דווקא באמצעות הסניף שאצלו הוטל העיקול.

 

הטענה הזו נסמכת על הוראת סעיף 45א. לחוק ההוצאה לפועל, לפיה צו עיקול שנמסר במשרדו הראשי של תאגיד בנקאי נחשב כחל על נכסי החייב בכל אחד מסניפי התאגיד הבנקאי, כחלוף 3 ימים מעת הגעתו למשרד הראשי, ואילו צו עיקול אשר נמסר בסניף מסוים, חל על נכסי החייב אשר נמצאים באותו סניף, במועד המצאתו לסניף.נ

 

ואולם, נראה שסעיף 45א. הנ"ל, מכוון להסדיר את מועד התחולה של צו עיקול שנמסר  לבנק, תוך יצירת מנגנון המאפשר ליידע את הסניפים אשר מחזיקים בנכסי החייב, על דבר העיקול, על מנת שהבנק לא יימצא מפר את הצו. בנקודה זו על כן, נראית לי גישתו של המשיב 1 מזו של המשיב 3.ב

כך או כך, אם אין בהסדר אשר מעוגן בסעיף 45א. הנ"ל כדי להועיל למשיב 3, לבטח אין בו כדי להיות לו לרועץ.ו

  1. המסקנה המתבקשת מכל האמור היא, כי ההמחאה שעשה המשיב 3 לטובת המשיב 2 גוברת גם על העיקול שהוטל לטובת המשיב 1 ב-11.7.2002.

על בנק הפועלים להעביר אפוא את יתרת הסכום נשוא המחלוקת בהליך זה (62,500 ₪ בניכוי 2,360 ₪ +15,000 ₪) למשיב 2. הסכום האמור ישולם למשיב 2 בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מה-5.2.2004.נ

 

בנסיבות המקרה, אין צו להוצאות.ב

 

ניתן היום בלשכתי בהעדר הצדדים.ו

 

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים.נ

 
 
22 פבר, 2019

פסק   דין

 

1. ראשיתו של תיק זה היתה בבקשה למתן צו מניעה זמני. בהסכמת הצדדים נקבע כי התיק יידון במועד מוקדם ועל פי לוח זמנים צפוף, ובנסיבות אלו ויתרה המבקשת על הבק'שה לסעד זמני. בפני, איפוא, התיק העיקרי.

2. התובעים מתגוררים ביישוב חשמונאים בבית פרטי. הנתבעת מיייצגת את ציבור המתפללים בבית כנסת הפועל במבנה הסמוך לבית התובעים, כאשר בין בית התובעת לבין בית הכנסת מפרידות רק חצרות שני הבתים ושביל למעבר הציבור.

בכתב התביעה מתוארים מטרדים קשים אשר, על פי הנטען, גורמים הנתבעת ואנשיה לתובעים. כך נטען כי דרך חלונות בית הכנסת משקיפים המתפללים לבית התובעים, ומאלצים את התובעים להגיף את החלונות והתריסים בביתם; כי התגודדויות באי בית הכנסת בקרבת הבית גורמות לרעש מתמיד; כי "חומה" שנבנתה סביב בית הכנסת שלא כחוק חוסמת את הנוף מבית התובעים, ובית הכנסת נבנה תוך חריגות בניה. אולם עיקר טענותיהם של התובעים נסובו כנגד השימוש במרתף בית הכנסת. באותו מרתף, אשר נבנה כהשלמה לאחר בניית המבנה עצמו, פועל, לטענת התובעים, אולם אירועים ללא רשיון, בו מתקיימים ארועים כגון חגיגות בר מצוה, בריתות, הצגות תיאטרון, סדנאות וכיוצ"ב, בשבתות ובשאר ימות השבוע. התובעים טוענים כי הפעלת האולם הפכה את חייהם לסיוט מתמשך, כיון שהדבר גורם למטרדים של רעש והצצה לביתם, וכן ללכלוך רב בסביבת המקום, תאורת זרקורים אל תוך ביתם, הבאת כמויות של מזון הגורמות לריח ולהצטברות אשפה, וכן תנועה צפופה בקרבת ביתם של התובעים, הכרוכה בהפרה של חוקי התנועה. על כן מבקשים התובעים סעד של צו מניעה האוסר על הפעלת האולם או גרימת המטרדים וההפרעות, וכן פיצוי על ירידת הערך של ביתם וכן על הפרת החוק, גרימת המטרדים, הסגת הגבול ועגמת הנפש. משיקולי אגרה הועמד סכום התביעה על 150,000 ₪.

3. הנתבעת מכחישה את כל האמור. לטענתה מדובר במבנה המשמש כבית כנסת במשמעותו הרחבה, דהיינו הוא כולל גם פעילות חברתית קהילתית של מתפללי בית הכנסת. תיאורי התובעים הם, לטענתה, מופרזים וחסרי בסיס. כך, לדוגמא, היא טוענת כי לא ניתן להשקיף מבית הכנסת לעבר בית התובעים בשל הפרשי הגבהים שאינם יוצרים קו ראיה ישר, כי ההתגודדות מסביב לבית התובעים אינה אלא השתהות מסוייימת של המתפללים לאחר התפילה, שאין בה הפרעה של ממש. באשר להפעלת האולם טוענת הנתבעת כי האירועים המתקיימים הם כאלה המקובלים במרבית בתי הכנסת, כגון "קידוש" לאחר התפילה, סעודה בעת אירוע משפחתי וכדו'. הנתבעים טוענים כי אין מדובר בעסק הטעון רשיון, וכי תיאורי ההפרעה לתנועה, אורות הזרקורים, מפגעי הזבל וכדו' אינם נכונים עובדתית, למעט חריגים שאינם מעידים על הכלל. כן הם מעלים טענות משפטיות שונות בנוגע לזכות התובעים לבקש צו מניעה, בין היתר טענה כי לתובעים אין זכות ראויה להגנה, וכי ההליך הוגש בשיהוי ובחוסר תום לב.

4. בסיכומים שהוגשו מטעמם צימצמו התובעים את טענותיהם, והתמקדו בעיקר בטענה כי הפעלת האולם הינה עסק וטעונה רשיון, ולחילופין ביקשו כי פעילות האולם תוסדר באמצעות צו בית משפט. כן טענו לעניין הבניה בניגוד לתב"ע, והעירו כי בעלי תפקידים שונים במועצה המקומית שינו את עמדתם ביחס למחלוקת נשוא ההליך, ובאופן תמוה התגייסו לטובת הנתבעת. התובעים לא ויתרו באופן פורמלי על יתר הטענות, והבהירו כי הסיכומים מדגישים את עיקר המחלוקת ואין בעובדה זו כדי לגרוע ממה שנאמר ונכתב קודם לכן. בפועל, נושאים שונים שהובאו לגביהם ראיות ואשר נדונו בהרחבה בשלבים הקודמים של הדיון, אינם נזכרים כלל בסיכומים, כך שהתובעים אכן צימצמו באופן ניכר את יריעת המחלוקת. אני סבורה כי לגופו של עניין, הסיכומים אכן עוסקים בתחומי המחלוקת האמיתיים בין הצדדים, וצמצום היריעה אינו פוגע בתובעים, אלא ההיפך מכך. ובמילים אחרות: יש להצטער על כך שצמצום זה נעשה רק בסיכומים, ולא בשלבים הקודמים של ההליך.

נראה לי כי השאלה האמיתית שבה יש להכריע היא השאלה אם אכן קיים מטרד, ומאזן הנוחות הראוי בין הצדדים. אולם בטרם אפרט בעניין זה אתייחס לנושאים מרכזיים נוספים שהועלו על ידי הצדדים:

5. ראיות נוספות - לאחר שהסתיימה שמיעת הראיות בתיק, הגישה הנתבעת בקשה להגשת ראיות נוספות, שעניינן בקשה שהגישה עמותת בית כנסת אחר, אשר לטענת הנתבעת התובעים נמנים על החברים בה, לבנות תוספת לבית הכנסת בדומה למרתף שנבנה בבית הכנסת נשוא תביעה זו. מכאן ביקשה הנתבעת ללמוד על חוסר תום לבם של התובעים. התובעים הגיבו לבקשה, הכחישו את חברותם בעמותה ואת מעורבותם ביוזמת הבניה, ועוד טענו כהנה וכהנה. והנתבעת הגישה תגובה לתגובה. אינני סבורה שיש מקום לשמיעת ראיות אלו. כאמור, השאלה המרכזית בעיני היא האם אכן מהווה הפעילות בבית הכנסת מטרד מעבר לראוי ולסביר. העובדות לפיהן נקבעת מסקנה זו הן אלו הקשורות למקום הספציפי ולאירועים המתקיימים בו, ואין רלוונטיות של ממש לנעשה בבית כנסת אחר.

6. טענות בדבר חריגה מהתב"ע החלה על בית הכנסת, ואי סדרים שונים שאפשרו את הדבר – התובעים העלו טענות שונות בעניין זה, ואף רמזו לחוסר תקינותם של הליכים ולניגודי אינטרסים. אולם אף אחת מטענות אלו לא הוכחה במידה המאפשרת לבסס עליה ממצאים של ממש.

7. הדרישה לקיומו של רשיון עסק – סוגיה זו העלתה מספר שאלות: ראשית נחלקו הצדדים לגבי השאלה האם בכלל קיימת חובה לרישוי עסקים נוכח העובדה שהיישוב חשמונאים מצוי באזור איו"ש, כך שלכאורה אין חוק רישוי עסקים התשכ"ח-1968 חל לגביו. שנית התעוררה השאלה מהי הגדרת עסק, כיון שמונח זה אינו מוגדר בחוק. ושלישית לא ברור האם הפעילות המתקיימת במבנה בית הכנסת היא פעילות שיש לראות כעסק.

שאלות משפטיות אלו אינן פשוטות, אולם לגבי מרביתן אין צורך בהכרעה כאן, כיון שבמקרה זה ברור שאף אם באופן עקרוני קיימת דרישה לקבלת רשיון עסק, הרי שבמקרה זה אין מדובר בעסק: ראשית, ברור שלגבי קריטריון מרכזי בהגדרת עסק, היותה של פעולה למטרת רווח או בעלת צביון מסחרי, התשובה במקרה זה שלילית. אף אם הראיות העלו חוסר בהירות מסויימת לגבי גביה או הימנעות מגביה של סכומים שונים מבעלי האירועים לכיסוי הוצאותיהם, ברור שמדובר בסכומים פעוטים שאין בהם כדי להצמיח רווחים, כך שנראה כי אין מדובר כלל בעסק. שנית, אני סבורה כי ההבחנות בין סוגי אירועים שונים שיש להביא בחשבון לעניין המטרד, כפי שאפרט בהמשך, רלוונטיות גם לגבי השאלה אם מדובר בעסק אם לאו. דהיינו: אירועים שניתן לראות בהם כאלה ההופכים את המקום לעסק, הם האירועים המיועדים למספר גדול יחסית של משתתפים, הכרוכים ברעש וטרדה רבים יותר, ואירועים כאלה אין לערוך במקום בשל המטרד שהם מהווים. קיימת, איפוא, מידה רבה ביותר של חפיפה בין אירועים שיש לראות בעריכתם משום עסק לבין אירועים המהווים מטרד, וכיון שיאסר על המשיבה לקיים אירועים שיש בהם מטרד, הרי שהפעילות במקום לא תהיה כזו שניתן לראות בה עסק.

8. הזכות לפיצוי כספי התובעים טוענים, כאמור, לפגיעה קשה באורח חייהם, ואף לירידת ערך ביתם עקב פעילות הנתבעת. אולם אינני סבורה כי הוכחה זכאותם לפיצוי כספי: ראשית, בכל הנוגע לירידת ערך הבית, מדובר בעניין הדורש הוכחה, בין בחוות דעת שמאית או בדרך אחרת, אולם ברור שלא ניתן להסתפק בהעלאת הטענה בעלמא. ראיות כאלו לא הובאו.

בנוגע לפיצוי בגין ההטרדות, הרי שגם אלו לא הוכחו. אמנם אני מקבלת את טענת התובעים כי פעילות מסוגים מסויימים עשויה, כשהיא מתקיימת בבית הכנסת, להוות מטרד. אולם על מנת להוכיח את תביעתם הכספית היה על התובעים להראות כי פעילות כזו אכן התקיימה בפועל, להוכיח את תדירותה ואת השפעתה על חייהם. התובעים הסתפקו בהעלאת טענות כלליות. הנספחים שצורפו לכתב התביעה היו, רובם ככולם, הזמנות והודעות המתייחסות לאירועים הנראים כמיועדים למספר מועט של משתתפים, ושאין בהם כדי ליצור הפרעה של ממש. אמנם מחקירות העדים ניתן היה ללמוד על מספר אירועים אשר לא ניתן לשלול את האפשרות שהיתה בהם משום הטרדה, אולם גם לגביהם לא ניתנו פרטים קונקרטיים כגון תאריך, מספר משתתפים, אופי האירוע וכדומה. עובדה נוספת שיש להביא בחשבון היא שהתובעים הם היחידים מבין המתגוררים בשכנות לבית הכנסת אשר התלוננו על הפרעה כלשהי, ואף עובדה זו מעוררת תמיהה לגבי מידת ההפרעה הנגרמת בפועל. בנסיבות אלו לא הוכחה זכאותם של התובעים לפיצוי כספי.

9. אשר לשאלת קיומו של מטרד ואופי השימוש במבנה בית הכנסת:

השימוש הראוי במבנה נובע, למעשה, מן השאלה הרחבה יותר – מה תפקידו ומעמדו של בית הכנסת. לשאלה זו היבטים היסטוריים וסוציאליים שונים, שאין מקום לדון בהם כאן. לענייננו, השאלה הרלוונטית היא מהו השימוש הנהוג והמקובל במבנה ובבית הכנסת בקהילות כדוגמת אלה שביישובה של התובעת, ומכאן ניתן ללמוד איזה שימוש נכון לאפשר בבית הכנסת, ומבחינתם של התובעים – איזה שימוש היה עליהם לצפות ולקבל כסביר מצד באי בית הכנסת.

בית כנסת, על פי שמו, נועד לשמש כמקום התכנסות, ולאו דוקא כמקום תפילה. ואכן, הוא משמש בדרך כלל הן כבית תפילה, הן כמקום כינוס לקהילת המתפללים, באירועים הקשורים לימי חג ומועד, למטרות חינוכיות וחברתיות, ואף לאירועים אישיים שונים. מאידך גיסא, מדובר במבנה מוגבל בממדיו, הממוקם באזור מגורים, ואינו ערוך, מבחינת דרכי גישה, חניה וכדו' לקלוט מספר גדול מאד של משתתפים. על כן יש לקבוע את אופי הפעילות המותרת במקום, באופן שמצד אחד תאפשר ככל הניתן לקיים במקום גם פעילות קהילתית וחברתית מתאימה, ומנגד לא תפגע בדיירים בסביבה, ובכללם התובעים.

10. כך, לדוגמא, יתכן שלאחר סיום התפילה יתעכבו חלק מהמתפללים בבית הכנסת. מצב כזה מהווה המשך טבעי של התפילה, ואין מקום להגבילו. גם אם ארע ומאן דהוא הציץ לעבר בית התובעים, הרי שאין מקום לקבוע כי הדבר אסור, ודאי שלא ניתן לייחס לנתבעת, העמותה, אחריות לכל מקרה כזה, ולהטיל עליה למנעו.

דוגמא נוספת: אירוע של "קידוש" לאחר התפילה, המתקיים בשעות היום, אינו מלווה במוסיקה, ואין מגיעים אליו ברכב. מחד גיסא אירוע כזה קשור לתפקידו המרכזי של בית הכנסת כמקום תפילה וציון של שבתות ומועדים, ומאידך גיסא אינו כרוך בהפרעה של ממש לסביבה, ועל כן ברור שיש לאפשר קיום אירוע מסוג זה בבית הכנסת.

11. מן העבר השני, עריכת חתונה או מסיבת בר מצווה בשעות הערב, כרוכה על פי טיבה בהגעה של קהל גדול, שאינו בהכרח קהל מתפללי בית הכנסת, אשר נזקק לדרכי גישה ולמקומות חניה, וכן בבישול ובהגשת מזון, היוצר גם כמויות גדולות של אשפה. אמנם הנתבעת טענה כי קיימים פתרונות לכל אותן בעיות, אולם נראה לי כי כאשר מוזמנים מאות אנשים לאולם הממוקם ברחוב סטנדרטי בשכונת מגורים, הרי גם אם ננקטים אמצעים שונים, כגון הכוונה והצבת מחסום, לא ניתן למנוע את הטרדה לדיירים הנובעת מעצם הגעתם של עשרות או מאות כלי רכב לסביבה, חיפוש מקום האירוע ומקומות חניה, וכיוצא באלה. זאת ועוד: אירועים כאלה נערכים בדרך כלל בשעות הערב והלילה, ומלווים במוסיקה ובפעילות ערה בשעות המנוחה. על כן הם עלולים להוות מטרד של ממש לתושבי הסביבה. מאידך גיסא, אין אירועים מעין אלה מהווים בהכרח חלק אינטגרלי מפעילות בית הכנסת, ותעיד על כך העובדה שאינה שנויה במחלוקת, כי רבים מחברי העמותה אינם נוהגים לחגוג אירועים אלה בבית הכנסת, כי אם במקומות המיועדים לכך. על כן ניתן לקבוע כי אירועים רבי משתתפים, הנערכים בשעות הערב בימות השבוע (להבדיל משבת), ואשר מלווים בהגשת מזון מבושל ובהשמעת מוסיקה, אינם מהווים בהכרח חלק אינטגרלי מפעילות בית הכנסת, אך עלולים לגרום למטרד של ממש בסביבתם, ועל כן יש לקבל לגביהם את טענות התובעים ולא לאפשר לקיימם.

12. בתווך, בין שני המצבים הקיצוניים שפירטתי, קיים ציר של מצבים אפשריים, אשר לגביו יש לקבוע את המותר ואת האסור. אין ספק כי מוטב היה אילו עשו זאת בעלי הדין בהדברות בינם לבין עצמם, תוך התחשבות באילוצים ובסדרי העדיפויות של כל אחד מהצדדים. אולם מאחר שהדבר לא הסתייע במקרה זה, אין מנוס מלקבוע את הכללים במסגרת פסק דין זה. להלן אמנה את הכללים לפיהם על הצדדים לפעול, כאשר בכל מקרה של ספק העקרונות המנחים הם אלו שנמנו לעיל: מידת החיוניות של האירוע לפעילות מרכזית של בית הכנסת (היינו קיום התפילות וציון שבתות ומועדים), וכן מידת הפגיעה הנגרמת לתובעים ולסביבה. למותר לציין כי הצדדים רשאים להידבר ביניהם, ולהגיע להסכמות שונות, וכל הסדר עליו יסכימו שני הצדדים במפורש בכתב, יגבר על האמור בפסק הדין. 

 

ואלו העקרונות: 

הנתבעת רשאית לקיים בבית הכנסת או במרתף, על פי שיקול דעתה, כל אירוע המתקיים בשעות היום ומסתיים לא יאוחר משעה 20:00, אשר משתתפים בו לא יותר מ-50 איש, ואשר אינו כרוך בהגשת מזון מבושל והשמעת מוסיקה.

הנתבעת רשאית לקיים בבית הכנסת או במרתף כל אירוע המתקיים בשבת (דהיינו מזמן כניסת השבת עד יציאתה, בקירוב), אשר המשתתפים בו הם קהל המתפללים בבית הכנסת.

לא יתקיימו בבית הכנסת או במרתפו אירועים שמשתתפים בהם למעלה מ-120 איש, מלבד אירועים כאמור בסעיף 2 לעיל.

אירועים שמשתתפים בהם עד 120 איש, בימות השבוע, אשר כרוכים בהגשת מזון מבושל או בהשמעת מוסיקה – אחד מתנאים אלו או יותר - לא יסתיימו לאחר השעה 23:00, ויתקיימו לגביהם כל התנאים שפורטו בראיות המשיבה, דהיינו יוצב מחסום בכניסה לרחוב, לא תתאפשר חניה ברחוב אלא במקומות המיועדים לכך, עורך האירוע ידאג לפינוי כל האשפה הנוצרת עקב האירוע, וכו'. 

ולעניין ההוצאות: התביעה שהוגשה התקבלה בחלקה. אמנם התובעים קיבלו חלק מהסעדים שהתבקשו על אף התנגדות הנתבעים לכך, אולם לא ניתן להתעלם ממספר עובדות שיש להן רלוונטיות בפסיקת ההוצאות: ראשית, התביעה התקבלה, כאמור, בחלקה בלבד. שנית, התובעים הרחיבו את יריעת המחלוקת הרבה למעלה מן הצורך, הן בכתבי הטענות, הן בראיות, ולעיתים קשה היה לבור את התבן מן המוץ. שלישית, הדיון נפתח בהליך של בקשה למתן סעד זמני. ספק רב בעיני אם היתה הצדקה לבקשת סעד שכזה. המציאות העולה מן הראיות אינה כזו שחל בה או עמד לחול בה שינוי משמעותי בפרק זמן מסויים, ולא ברור מדוע היה צורך בסעד ביניים לגבי מצב שנמשך כבר תקופה משמעותית קודם הגשת התביעה.

על כן אינני פוסקת הוצאות. כל צד יישא בהוצאותיו. 

ניתן היום ט"ו בתמוז, תשס"ה (22 ביולי 2005) בהעדר הצדדים.

המזכירות תשלח העתק פסק הדין לצדדים.

 

*אין כל קשר בין פסק הדין לתמונה.

22 פבר, 2019

פסק דין

 

בפני הליך שהוגש בתחילה בדרך של ביצוע שטרות בהוצל"פ ועניינו בתביעה לפירעון שיקים, אשר נמשכו מחשבונה של הנתבעת בבנק "מרכנתיל דיסקונט בע"מ" סניף ראשון לציון. 

הנתבעת מסרה את השיקים הנדונים לחברת שר אל ניוסטר בע"מ (להלן: "שר אל"). ביום 20/05/02 הודיעה שר אל לנתבעת כי עקב קשיים כספיים לא תספק את הסחורה שבגינה ניתנו השיקים ולכן מתירה לנתבעת לבטל את השיקים ולמושכם בחזרה.

לטענת הנתבעת כשקיבל התובע את השיקים משר אל ידע על קשייה וכי לא תוכל לעמוד בהתחייבויותיה ולכן טוענת הנתבעת כי התובע אינו אוחז כשורה. 

מנגד טען מר מילוא המשמש כמנהל המיוחד של התובע כי שר אל ניהלה חשבון בתובע החל מחודש 03/02, ובמסגרתו כנגד בטחונות כגון שיקים נשוא התביעה ניתנו לשר אל אשראי ובנוסף בוצעו פעולות ניכיון של השיקים.

מר מילוא טען כי על בסיס  השיקים נשוא התביעה ניתנה תמורה לשר אל בדמות אשראי ובעת שחוללו השיקים לא היו בידי התובע כל נכס של שר אל ומכאן ששר אל נותרה ביתרת חובה כלפי התובע.

 

דיון: 

במקרה דנן המחלוקת העיקרית הינה בשאלה האם התובעת היא אוחזת כשורה והאם היא זכאית לסכום השיק לפי "הלכת גויסקי".ב 

 

התובע – צד רחוק

השיקים נשוא התביעה הופקדו בסניף התובע שהעניק אשראי כתמורה. הנתבע רשום כמושך ולמרות האמור, מדובר בצדדים רחוקים.ו 

יפים הם דבריו של הנשיא ברק (מהותו של שטר בעמ' 59): 

"...הקירבה או הריחוק אינם נקבעים על פי צורת השטר, אלא על פי מערכת היחסים שבין הצדדים. אנשים הם צדדים קרובים לשטר אם יחסיהם ההדדיים כצדדים לשטר נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם. אנשים הם צדדים רחוקים לשטר, אם יחסיהם המשפטיים כצדדים לשטר אינם נובעים מקשר משפטי ישיר ביניהם, אלא מקשר משפטי עם אחרים. המבחן הוא פונקציונלי. המבחן אינו צורני." 

אין מחלוקת למעשה כי מדובר בצדדים רחוקים. המחלוקת הינה האם מגיע התובע כדי מעמד של אוחז כשורה או מעמד אחר המקנה לו זכות לממש את השטרות חרף כשלון התמורה שהוכיחה הנתבעת ואף שצד קרוב לא יכול להיפרע מהנתבעת.ב

 

אחיזה כשורה

19.       לשון של סעיף 28(א) לפקודת השטרות הינה כדלקמן: 

"28(א). אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

(1) נעשה אוחז השטר לפני שעבר זמנו, ולא היתה לו כל ידיעה שהשטר חולל לפני כן, אם אמנם חולל;

(2) נטל את השטר בתום לב ובעד ערך ובשעה שסיחרו לו את השטר לא היתה לו כל ידיעה שזכות קנינו של המסחר פגומה." 

 

נפרע יכול להיות אוחז כשורה 

בפסק הדין ע"א 1866/97 יהודה זאב נ' זלמה פנינה פד"י נ"ג (1) 132,  התייחס כב' הנשיא ברק ללשון פקודת השטרות המתייחסת ל"סיחור" לאוחז כשורה (סעיף 28(א)(2) לפקודה), ולכך שבשטר לפקודה, סיחור הוא "בהיסב של האוחז שהוגמר במסירה" (סעיף 30(ג) לפקודה). לכאורה, כאשר מדובר בנפרע, לא קיים סיחור כאמור ועולה קושי לראות את הנפרע כאוחז כשורה. בית המשפט פסק כי למרות האמור, נפרע יכול להיות אוחז כשורה: 

"אכן, הרכבה טכנית של הוראת סעיף 30(ג) לפקודה על הוראת סעיף 28(א)(2) לפקודה מובילה למסקנה כי הנפרע אינו יכול להיות אוחז כשורה. מסקנה זו הינה אפשרית. אין היא הכרחית. ההוראה בסעיף 28(א)(2) לפקודה, הדנה בסיחור, מתייחסת לאותו מקרה שהשטר אכן סוחר לאוחז. הדרישה המהותית הינה שהאוחז "נטל את השטר בתום לב ובעד ערך". "נטילה" אינה דורשת סיחור. ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, כי אז יש לומר כי הסיחור בו עסקינן הוא זה הקבוע בסעיף 30(א) לפקודה, המגדיר סיחור מהו. על פי הגדרה זו - העברה "מאדם לאדם בדרך העושה את הנעבר לאוחז השטר" - העברת השטר מהמושך (או העושה) או מצד שלישי לנפרע היא "סיחור". ואם תאמר, כי סיחור נדרש בכל מקרה, וכי הסיחור הנדרש הוא זה הקבוע בסעיף 30(ג) לפקודה - הדן בסיחור של שטר לפקודה - כי אז נאמר, כי הסיחור שבסעיף 28(א)(2) לפקודה אינו מפנה להגדרה שבסעיף 30(ג) לפקודה".

ובהמשך ציין: 

"דיבור שבחיקוק הוא יצור החי בסביבתו. הוא מקבל צביונו מהקשר הדברים, ומכאן שיש לפרשו לפי המטרה שאותו חיקוק - הוא ולא אחר - בא לשרת" (השופט זוסמן בבג"ץ 58/68 שליט נ' שר הפנים, פ"ד כג(2) 477, 513). מטרה זו מחייבת...לאפשר אחיזה כשורה בכל אותם מקרים שבהם הנפרע הוא צד רחוק והוא מקיים את הדרישות האחרות הקבועות בסעיף 28(א) לפקודה." 

ב"כ הנתבעת המלומד טען כי התובע אינו אוחז כשורה בין היתר כי דרישת תום הלב הנדרשת לא התקיימה במקרה דנן.  בהתאם לעדותו של מר מילוא ידע התובע כי השיקים שעל בסיסם ניתן האשראי והבטוחות מקורם בלקוחות שר אל הגם שבתקופה שבה הופקדו השיקים נשוא התביעה מצבה של שר אל לא היה איתן ויציב וניתנו לזכותה מספר הלוואות כנגד מספר קטן של בטחונות.

בנוסף טען ב"כ הנתבעת המלומד כי השטר אינו תקין על פי מראהו שכן נמחק הציון "למוטב בלבד" ומשכך המדובר בשטר פגום ולא תקין לפי מראהו.

לכן טוען ב"כ הנתבעת כי התובע אינו אוחז כשורה. 

פרופ' לרנר סבור כי ניתן לשלב בדיני שטרות אלמנט אובייקטיבי של תום הלב. לשיטתו, ניתן לכלול אלמנט זה בביטוי (שבסעיף 28(א) לפקודה) - "לא היתה לו כל ידיעה שזכותו של המסחר פגומה" (ש' לרנר, דיני שטרות, מה' שנייה, עמ' 271). באופן המתיישב עם גישתו הכוללת של לרנר, נפסק כי דרישת תום הלב הסובייקטיבי במסגרת דיני שטרות, אינה פוטרת את העושה שימוש בזכות שטרית מחובה של תום לב במישור האובייקטיבי (רע"א 2443/98 ליברמן נ' בנק דיסקונט, פ"ד נג (4) 804). 

מכל מקום, לאור העובדה שהתובע נטל מסמך שאינו שלם ותקין על פי מראהו, אין צורך כאמור להכריע האם עולה ממכלול הנסיבות במקרה שלפני לכדי חוסר תום לב לענין סעיף 28 לפקודת השטרות. המחוקק עצמו קבע כי מקרה כזה אינו מאפשר אחיזה כשורה ואפשר כי בכך מצא שנשלל מלכתחילה תום ליבו של נוטל המסמך. 

בעדותו של מר מילוא הוא הודה כי לא הוא ערך את הבדיקות ומצבה הפיננסי של הנתבעת עת פתחה את החשבון. לפי הרישומים אצל התובע , הלקוח הגיע מבנק המזרחי והציג מצג מסוים בקשר למחזור הכספי שלו  והראה תמונה ורודה מאד. 

מר מילוא הוסיף כי פרט למסמכי התביעה אין לו מושג מה סוכם ומה היה בפועל כמו כן לא ידע לומר האם הייתה ערבות אישית של מנהל הנתבעת לחובותיה והוסיף כי לא למד את התיק לגופו ומסתמך רק על מסמכי התביעה. 

התובע לא השכילה להביא לעדות את מר אמיר פארג שהיה נציג התובע שטיפל בחשבון הבנק של שר אל וזאת בניגד להלכה הפסוקה לפיה "קמה חזקה כי בעל דין אשר נמנע מהבאת עד מרכזי שבשליטתו ללא הסבר סביר, הנה אילו היה מובא העד - כך החזקה - היה מעיד עדות שאינה מתיישבת עם עדות בעל הדין" (ראו ע"א 10319/04 הפטריאך היווני נ' מאיר זרחי, (לא פורסם). 

ב"כ הנתבעת המלומד הסתמך בסיכומיו על דבריו של  פרופ' לרנר לפיהם יש להעדיף את  עמדת הנתבעת על פני התובע  משיקולי מדיניות וזאת לאור שני שיקולים: 

האחד: בין התובע לבין המוכר קיימת מערכת יחסים מתמשכת, מערכת זו מאפשרת לתובע לעקוב אחר התנהגות הלקוח, ולמנוע ממנו משיכה לא מבוקרת של כספים כנגד שיקים שטרם נתקבלה תמורתם מהבנק הנמשך. 

השיקול השני: בנק מסוגל לפזר את הסיכון הנובע מחדלות פרעון של לקוח אחד, על פני כלל לקוחותיו, ואין הצדקה לפגוע באופן חמור במושך שעמד בקשר עסקי עם הלקוח חדל הפירעון. 

טענות אלו מקובלות עלי והן מתווספות  לשיקולים שצויינו לעיל  ובסיכומי ב"כ הנתבעת (כגון המחיקות על פני השיקים) שלא להעניק, במקרה הנוכחי, מעמד של "אחיזה כשורה" לתובע. 

 

אחיזה בעד ערך: 

ב"כ התובע טען כי גם אם יקבע שאין הוא תם לב לצורך אחיזה כשורה, עדיין הוא זכאי למלוא סכום השיק לאור ההלכה הידועה כ"הלכת גויסקי" (ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז (1) 595). הלכה זו מעמידה במוקד את שאלת מועד סיחור השטר ומתן הערך - קודם לכישלון התמורה או לאחריו. לפי הלכת גויסקי, אוחז שאינו אוחז כשורה מתגבר על כשלון תמורה מאוחר "שקפץ" על  השטר, ובלבד שנתן ערך בעד השטר לפני כשלון התמורה. 

על הלכת גויסקי נמתחה ביקורת רבה. בשנת 1994 בית המשפט העליון  ביקש להשאיר הלכה זו "בצריך  עיון",  תוך  הצבת  "הערה  אזהרה"  לגביה (ע"א 1560/90 ציטיאט נ' הבנק הבינלאומי הראשון לישראל, פ"ד מח(4) 498, 526). בשנת 2001 שב הנשיא ברק וציין כי "הלכת גויסקי קשה היא, ומן הדין לשקול את ביטולה" (ע"א 6909/00 בנק דיסקונט לישראל בע"מ נ' קבוצת אריה יצחקי בע"מ, פ"ד נה (4) 83, 85), וכב' השופט אנגלרד ציין - "גם לטעמי יש לשוב ולעיין בהלכת גויסקי תוך מגמה לבטלה" (שם, בעמ' 88). 

לדידי, הלכת גויסקי אינה מסייעת לתובע. הטעם לכך הוא שהלכת גויסקי מתייחסת לסיחורו ולמצער, מועד נטילתו של שטר. ברם, במועד הרלוונטי, לא היה שטר בידי התובע, אלא מסמך שאינו בגדר שטר. נתון זה שומט הנחה שביסוד אותה הלכה: 

"כאשר מסר פלוני הקונה לאלמוני המוכר סכום כסף בתור דמי-קדימה בקשר להזמנת סחורה, כסף זה כספו הוא ואיש לא יטיל ספק בכך כי הרשות בידו לעשות בו כטוב בעיניו, גם אם עדיין לא מסר את הנמכר. והוא הדין במסמך סחיר שהוא שווה-כסף; באין תניה האוסרת על סיחורו של המסמך או מתנה לו תנאים, רשאי המוכר לסחר את המסמך, ואם סיחרו, לא הפר חובה כלפי הקונה.

...

...כאשר הוא, הנעבר התובע, נטל את השטר מידי המוכר, ופגם נולד לאחר מכן, אין מייחסים את הפגימה למפרע, כי הרי המועד בו נטל התובע-האוחז את השטר קובע ובאותו זמן – כאשר החוזה היה עוד "פתוח" לביצוע וזמן ביצועו לא הגיע – לא היתה מניעה לסיחור השטר ולנטילתו." 

ע"א 333/61 גויסקי נ' מאיר, פ"ד טז (1) 595, 598 (ההדגשות שלי – מ.ק.).

לאור האמור ולפי שאין מקום להרחיב את פרשנותה של הלכת גויסקי מעבר להכרח, בשים לב ל"הערת האזהרה" שהוצבה לגביה, אין בהלכה זו כדי לסייע לתובעת.

שוכנעתי מעדויות מר ארזי מנהל הנתבעת ומר אבוקסיס כי כאשר מסרה הנתבעת את  השיקים לשר אל לא התקבלה כל תמורה בעדם ולכן משהורה מר אבוקסיס בשם שר אל לבטל את השיקים הפעולה נעשתה כדין.

 

סוף דבר:

לאור כל האמור לעיל הנני קובע כי התובע אינו אוחז כשורה וכי קמה לנתבעת הגנת כישלון תמורה.

הנני דוחה את התביעה במלואה.

התובע ישלם לנתבעת את הוצאות המשפט וכן סך של 5,000 ₪ + מע"מ בעבור שכ"ט עו"ד.

 

המזכירות תשלח פסק דין זה בדואר רשום לצדדים

ניתן היום י"ט בטבת, תשס"ו (19 בינואר 2006) בהעדר הצדדים.

הבהרה משפטית

תוכן האתר מובא לידיעה כללית בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי הניתן ע"י עורכי דין מטעם משרד עורכי דין אלחנן ויניצקי ושות'. הסתמכות על התוכן באחריות המשתמש בלבד. אין בשימוש באתר ליצור יחסי עו"ד-לקוח. כל הזכויות שמורות למשרד עו"ד אלחנן ויניצקי ושות' 

Copyright © 2018 Vinizky.co.il All rights reserved

 

 

עקבו אחרינו ברשתות חברתיות

צרו עמנו קשר

icon [email protected]

icon 03-9124800

icon 03-9124801

icon ההסתדרות 26, פתח תקווה 

ת"ד 19, 4910000

 

שעות פעילות המשרד

ראשון - חמישי 9:00 -17:00
 

Contact Us

icon [email protected]

icon 03-9124800

icon 03-9124801

icon Ha Istadrut st. 26, Petah Tikvah

POB 19, 4910000 

 

הרשמו לניוזלטר

Menu Offcanvas