fbpx

Displaying items by tag: חוק התיישנות

22 פבר, 2019

מראה מקום: פדאור 08 (17) 701

בבית המשפט העליון

רע"א 4223/06

בפני:                כבוד השופט א' א' לוי

כבוד השופט א' רובינשטיין

כבוד השופט י' דנציגר

המבקשים:       1. פנחס כץ

2. אילנה סנדובסקי

3. שרה מרמורש

נגד

המשיבה:          ציפורה גוטליב

בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי

בתל אביב-יפו בתיק ברע 1471/05 שניתן ביום 11.4.06

על-ידי השופטת ש' דותן

תאריך הישיבה:            ב' בניסן תשס"ח (7.4.08)

בשם

המבקשים 1, 3:            עו"ד בשמת פרי-שמחיוף

בשם

המבקשת 2:     עו"ד רמי פילו

בשם המשיבה: עו"ד מרדכי ויניצקי, עו"ד אביגיל מנדל

פסק-דין

השופט א' רובינשטיין:

א. בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בתל אביב-יפו (השופטת דותן) מיום 11.4.06 בבר"ע 1471/05, בגדרו ניתנה רשות ערעור ונתקבל ערעור על החלטתו של בית משפט השלום בפתח-תקוה (השופט שטרנליכט) מיום 3.2.05 בת"א 1293/04. החלטנו לתת רשות ערעור ולדון בבקשה כבערעור. הנושא שלפנינו הוא פרשנות גדריו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות, תשי"ח-1958 (להלן חוק ההתיישנות).

רקע

ב. המערכת העובדתית ושרשרת ההתדיינות המסועפת בין הצדדים, המשתרעת על פני תקופה ארוכה בכל הערכאות ובבוררות, גוללה בהרחבה בהחלטות של בתי המשפט הקודמים, ובהחלטת השופטת ארבל מיום 19.6.07 בבקשה לעיכוב ביצוע. להלן יובאו בתמצית עיקרי העובדות הנחוצות לענייננו.

ג. הצדדים להליך היו בעלי המניות של חברה, אשר נכסה היחיד היה המקרקעין הידועים כחלקה 112 בגוש 6354 בפתח-תקוה. בשנת 1989 החליטו הצדדים על פירוק מרצון של החברה.

ד. במסגרת הליכי הפירוק, טענה המשיבה כי היא זכאית לדמי שימוש ראויים מהמבקשים-המערערים (יכונו להלן המבקשים), אשר השכירו את המקרקעין לצד שלישי (חברה בשליטתם) לאורך שנים. בהסכמת הצדדים מונתה בוררת (השופטת בדימוס פריש) להכריע בסוגיה זו. בפני הבוררת נטען כי הזכאות לדמי השימוש תחילתה ביום 19.12.82 (שבע שנים לפני ההחלטה על פירוק החברה), או לחלופין ביום 16.12.86 (שבע שנים לפני הגשת הבקשה בה הועלתה לראשונה הדרישה לדמי שימוש ראויים). תביעת המשיבה נתקבלה על-ידי הבוררת ברובה ביום 9.12.01, ומטעמי התיישנות נקבע כי זכאותה מתחילה בתאריך המאוחר יותר. ביום 11.6.02 אושר הפסק בבית המשפט המחוזי (ה"פ 372/02, מפי השופטת – כתארה אז – שטרנברג אליעז), וביום 30.8.04 נדחתה בבית משפט זה בקשת רשות לערער על כך (רע"א 7642/02, מפי השופט – כתארו אז – ריבלין).

ה. המשיבה הגישה בקשה לביצוע פסק הבוררות בלשכת ההוצאה לפועל בתל אביב. במסגרת זו טענו המבקשים, כי יש לנכות מחובם למשיבה את חלקה בהוצאות שהוציאו המבקשים להשבחת המקרקעין. בנוסף הגישו המבקשים תביעה בגין הוצאות אלה לבית משפט השלום. בבית משפט השלום טענה המשיבה, בין היתר, טענת התיישנות,

שנשענה על כך שההוצאות הרלבנטיות הוצאו בין השנים 1986­1992, ואילו התביעה הוגשה רק ביום 18.1.04.

ו. בית משפט השלום דחה את טענת ההתיישנות. למסקנתו, אף שחלפה תקופת ההתיישנות הרלבנטית, יש להחיל על העניין את סעיף 4 לחוק ההתיישנות, אשר מונע, בין השאר, השמעת טענת התיישנות נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות". למסקנתו, יש לפרש את הסעיף פירוש מרחיב, כך שבדיבור "תביעה שכנגד" תיכלל גם "תביעה נגדית" – דהיינו, תביעה בהליך אחר שיסודה באותו סכסוך. זאת לאור תכליתו של סעיף 4, כפי שפירש בית המשפט את הסעיף, ומכיוון שדחיית התביעה בגין התיישנות – כנאמר – "תביא לתוצאה בלתי צודקת בעליל, כאשר הנתבעת (המשיבה – א"ר) תיהנה מפירות השקעתם של התובעים (המבקשים – א"ר) במקרקעין, ותקבל דמי שימוש ראויים עבור חלקה במקרקעין. מאידך לא תשא בהוצאות השבחתם של המקרקעין, וזאת בשל נימוק טכני בלבד של התיישנות".

ז. בבית המשפט המחוזי התקבל ערעור המשיבה. בית המשפט קבע כי סעיף 4 עוסק דווקא בטענת התיישנות כנגד טענת קיזוז או תביעה שכנגד אשר מתבררות בבית המשפט יחד עם התביעה המקורית; ואילו כאשר מתבררת התביעה שכנגדה מועלית טענת ההתיישנות בהליך נפרד, כבענייננו, אין תחולה לסעיף 4. עוד היה בית המשפט מסופק באשר לטענה ששיקולי הצדק מחייבים דחייה של טענת ההתיישנות; כל כך – בפרט כיון שבתביעת המבקשים להחזר הוצאות נתבע סכום גבוה בהרבה מזה בו זכתה המשיבה בפסק הבוררות, וכן כיון שהמבקשים לא תבעו את זכויותיהם הנטענות בעבר, בשעה שנודע להם על טענות המשיבה.

ח. מכאן הבקשה שבפנינו. ביום 6.12.06 העבירה השופטת ארבל את הבקשה להרכב. דיון התקיים ביום 7.4.08. בעקבותיו החלטנו, כאמור, לדון בבקשה כבערעור. לאחר העיון, אציע לחברי שלא להיעתר לערעור.

טענות הצדדים

ט. מוקד הבקשה הנוכחית, אשר בגינו ניתנה רשות הערעור, הוא הטענה כי צדק בית משפט השלום באשר לפרשנותו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות – דהיינו, כי הסעיף מתפרשׂ גם על מקרים כגון זה הנדון.

י. נוסף לכך, טוענים המבקשים מספר טענות המכוונות לכאורה כנגד פסק הבוררות גופו – בין השאר (וכפי שטענו המבקשים בהליך הבוררות), כי יוחדה למשיבה חלקה מסוימת במקרקעין; כי פסק הבוררות מנוגד לפסק דין בין הצדדים שניתן ב-1965; כי הפסק מנוגד להוראות חוק ההתיישנות; וכי נעשתה בו "הרמת מסך" כפולה, השגויה מבחינה משפטית.

י"א. עוד נטען, כי גם אלמלא הוראת סעיף 4 לא התיישנה התביעה – כיוון שהעילה לתביעת ההשבה נולדה רק עם מתן פסק הבוררות; שכן, כנטען, טרם הפסק הניחו הצדדים שהמקרקעין מחולקים ביניהם בחלקים מסוימים – ולא היה מקום לתבוע החזר בעבור הוצאות שהוציאו המבקשים בחלקם שלהם; וכי טרם מתן הפסק לא היתה בין הצדדים יריבות ישירה, וזו נוצרה עקב הרמת המסך בפסק הבוררת. לחלופין, טוענים המבקשים כי אף אם שגו בהניחם כי ההוצאות הוצאו בחלקם הבלעדי, או בהניחם כי אין יריבות ישירה בין הצדדים, הנה עד למתן פסק הבוררות "נעלמו" מהם "העובדות המהוות את עילת התובענה", כלשונו של סעיף 8 לחוק ההתיישנות, וכי גם משום כך יש למנות את תקופת ההתיישנות רק ממועד פסק הבוררות.

י"ב. בפי המבקשים טענה נוספת כנגד טענת ההתיישנות, והיא שבכך שהסכימו הצדדים להליך הבוררות, התחייבו במשתמע לנהל ביניהם הליכים "גמישים" מבחינה פרוצדורלית, אשר במסגרתם אין לטעון טענת התיישנות.

י"ג. לבסוף, טוענים המבקשים כי נפל פגם בהליך בבית המשפט המחוזי – והוא, שבית המשפט לא דחה את בקשת רשות הערעור אף שלא הופקד ערבון כראוי על ידי המשיבה (המבקשת בבית המשפט המחוזי), ואף שבא כוח המשיבה הטעה את בית המשפט, כנטען, בכך שהודיע בדיון כי "עניין הערבות סודר", מקום שלא כך היה.

י"ד. המשיבה בתגובתה תומכת בפרשנות שניתנה לסעיף 4 לחוק ההתיישנות בבית המשפט המחוזי. לטענתה, לא היה מקום לדחות את טענת ההתיישנות, הן כיון שתביעת המבקשים באה בתביעה נפרדת ומאוחרת לתביעתה, והן מפני שכנגד תביעתה שלה לא נמנעו המבקשים מלטעון טענת התיישנות, וזו התקבלה בפסק הבוררות. באשר לאי-הפקדת הערבות בבית המשפט המחוזי טוענת המשיבה כי הדבר לא נעשה בזדון, וכי על כל פנים תוקן תוך הארכּה שניתנה לכך.

דיון והכרעה

 

ט"ו. לאחר העיון, באתי לכלל מסקנה כי אין לקבל את הערעור. אמנם, ניתן למצוא בפסיקת בתי משפט שונים תמיכה מסוימת לעמדת המבקשים (ראו ת"א (מחוזי חיפה) 1127/92 פייבושביץ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ (לא פורסם, 29.5.97) – להלן עניין פייבושביץ; ת"א (מחוזי נצרת) 435/96 עזבון פאהום נ' תעשיות אבן וסיד בע"מ (לא פורסם, 28.5.98); במידה מסוימת אולי גםבש"א (מחוזי ת"א) 8584/04 חיון נ' בנק יורוטרייד בע"מ (לא פורסם, 19.9.07)); ומנגד ת"א (ת"א) 4493/85 פסח משה נ' הכפר הירוק, פ"מ תשנ"א(1) 507 (להלן עניין פסח); בש"א (שלום רח') 1487/06 בניני בנק בע"מ נ' מנזיס חברה לבנין והשקעות בע"מ (לא פורסם, 19.12.06) – להלן עניין בניני בנק בע"מ). הדעת נותנת, כי בתי המשפט שנקטו פירוש מרחיב ביקשו בפסיקותיהם לרכך את התחושה, שאליה נידרש, של אי

נוחות נוכח אבדן זכות מהותית לצד אחד בשל התיישנות, בעוד הצד שכנגד בתביעתו עומד. אך נשים אל לב, כי ביסודו של דבר, גם אם הובעו עמדות "מרחיבות", תוצאת פסקי הדין במרבית המקרים (למעט אחד) לא הלכה במובן האופרטיבי לכיוון ההרחבה, אם בשל הנסיבות הספציפיות בתיקים השונים, ואם מתוך אי רצון למתוח יתר על המידה את רצועת הסעיף. מסקנתי המשפטית היא, כי תביעת המבקשים אינה – כלשון סעיף 4 לחוק ההתיישנות – "תביעה שכנגד", כמובנה השגור, הטבעי והרגיל, ובראש וראשונה על פי צו המחוקק, וכי המבקשים לא הצביעו על טעמים טובים לחריגה ממובן זה של המונח. אבהיר את טעמיי למסקנה זו, תחילה באשר למשמעות המקובלת של המונח, ואחר כך באשר להצדקה לחרוג ממשמעות זו. לבסוף אדרש לטענות הנוספות שבפי המבקשים.

משמעות המונח "תביעה שכנגד"

ט"ז.סעיף 4 לחוק ההתיישנות קובע כך:

"בתובענה על תביעה שלא התיישנה או שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות, לא תישמע טענת התיישנות נגד קיזוז באותה תובענה ולא נגד תביעה-שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

הסעיף מתיחס לשני סוגי מקרים: תובענה על תביעה שלא התיישנה, ותובענה על תביעה שהתיישנה אך לא נטענה נגדה טענת התיישנות. לגבי שני המקרים נקבע בסעיף, כי לא תישמע טענת התיישנות הן נגד טענת קיזוז, והן נגד "תביעה שכנגד, כשהיא והתביעה שבאותה תובענה נושאן אחד או כשהן נובעות מאותן נסיבות".

י"ז. אין ענייננו בחלופת הקיזוז. אמנם, בדיון בעל פה עשה בא כוח המבקשים 1 ו-3 שימוש בביטוי "קיזוז", אולם זאת, למיטב הבנתי, כתיאור כללי של מערכת היחסים בין הצדדים וכשימוש לשון מדוברת, ולא בהתייחס לרכיב טענת הקיזוז בסעיף 4 דווקא. אף אם הכוונה היא אכן לרכיב זה של הסעיף, טענה זו הועלתה לראשונה בדיון לפנינו, ולטעמי גם אין להלמה לגופה. נתמקד, אם כן, בטענת המבקשים כי יש לראות בתביעתם "תביעה שכנגד" – טענה שעמדה ביסוד פסקי הדין קמא.

י"ח. הדיבור "תביעה שכנגד" משמש במספר דברי חקיקה. השימוש הבסיסי והמפורט ביותר בו – וגם העוסק בסיטואציה הרווחת ביותר, מן הסתם – נעשה בתקנות 52-53 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד-1984 (להלן תקנות סד"א). תקנה 52 קובעת כך:

"נתבע רשאי לקזז כל זכות ותביעה שלו כנגד תביעתו של התובע, או להגיש אותן בתביעה שכנגד, בין שהן על נזק ממון ובין אם לאו; כוחם של הקיזוז או התביעה שכנגד ככוח תובענה שכנגד...".

תקנה 52 נוקטת במונח "תביעה שכנגד", ומבחינה בינה לבין "תובענה שכנגד", מבלי להגדיר את המונחים הללו. על מהותה של תביעה שכנגד ניתן ללמוד גם מתקנה 53:

"(א) נתבע המסתייע בנימוק שיש בו כדי לבסס תביעה שכנגד יגיש, נוסף על כתב ההגנה, כתב תביעה שייקרא כתב תביעה שכנגד; בכתב תביעה שכנגד יצוין מספר ההליך בתביעה המקורית שהוגשה נגדו.

(ב) תביעה שכנגד תתברר במסגרת התביעה המקורית, ואולם רשאי בית המשפט או הרשם, ביוזמתו או לבקשת בעל דין, להורות על הפרדת הדיון אם ראה שאין זה מן הראוי לפסוק בתביעה שכנגד במאוחד עם התביעה המקורית".

תקנה 53(א) מתארת את הליך הגשתה של התביעה שכנגד: התביעה מוגשת "נוסף על כתב ההגנה" בתביעה המקורית, ותוך ציון מספר ההליך בתביעה המקורית; משמעות הדבר היא כי התביעה שכנגד מוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית וכחלק ממנו (וראו טופס "פתיחת הליך אזרחי" בתקנות סד"א). נוסף לכך, תקנה 53(ב) קובעת כי ככלל, תתברר תביעה שכנגד במסגרת התביעה המקורית. זאת לעומת תביעה רגילה, אשר מתבררת בהליך עצמאי (אף שבתנאים מסוימים ניתן לאחד את הדיון בשתי תביעות נפרדות – ראו תקנה 520 לתקנות סד"א).

י"ט. על שני המאפיינים הללו של תביעה שכנגד – הגשתה במסגרת התביעה המקורית, והתבררותה ככלל במסגרת זו – עמד השופט זוסמן בספרו על סדרי הדין האזרחי:

"תובענה שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע, ותביעה-שכנגד היא תביעת הנתבע נגד התובע המתבררת ביחד עם התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע... תביעה-שכנגד מוגשת כחלק מכתב ההגנה, הנושא כותרת מיוחדת 'תביעה שכנגד'; לא הוגשה כך, אלא בנפרד מן ההליך הקודם, הרי זו תובענה שכנגד..." (יואל זוסמן סדרי הדין האזרחי 284­285 (מהדורה שביעית, שלמה לוין עורך, 1995)).

דברים דומים, המתמקדים במישור הטכני-פרוצדורלי, נאמרו על ידי המלומד שלום לרנר:

"תביעה שכנגד... היא תובענה שכנגד המתבררת יחד עם התביעה שהגיש התובע נגד הנתבע... ההבחנה בין תובענה שכנגד לבין תביעה שכנגד הינה טכנית: הדרך הדיונית שבה בחר הנתבע להגיש את תביעתו. כריכת העילה בכתב-ההגנה היא תביעה שכנגד, ואילו הגשה בהליך נפרד היא תובענה שכנגד. בחר הנתבע במסלול התביעה שכנגד, עליו להכתיר את המסמך שהוא מגיש לבית-המשפט בתגובה על התביעה ככתב-הגנה ותביעה שכנגד. הפיכתה של תובענה שכנגד לתביעה שכנגד היא איפוא צעד פרוצדורלי טהור, שאין לו השפעות מהותיות" (שלום לרנר "טענת הגנה, קיזוז דיוני, תביעה שכנגד וקיזוז מהותי" ספר מנשה שאוה – מחקרים במשפט לזכרו 163, 169­170 (אהרן ברק ודניאל פרידמן עורכים, 2006)).

 

כ. ועם זאת, עינינו הרואות, כי התביעה שכנגד כרוכה ושלובה בתביעה העיקרית, במובן זה שתיתכן נפקות להיותה תביעה שכנגד לסיטואציה כגון זו שבסעיף 4.

כ"א. על כך ש"תביעה שכנגד" היא תביעה המתבררת במסגרת ההליך העיקרי ניתן ללמוד גם מתוך סעיפים 40(1) ו-51(א)(4) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984 (להלן חוק בתי המשפט). הסעיפים הללו מסמיכים את בית המשפט המחוזי ובית משפט השלום, בהתאמה, בתנאים מסוימים, לדון בתביעה שכנגד, אף אם לפי טיבה היתה מסורה עקרונית לבית משפט אחר. כפי שנאמר, "כוונתו השקופה של המחוקק בסעיף-קטן (4) היתה לאפשר לבעלי-דין להימנע מפיצול הדיון בסכסוך הנטוש ביניהם, כאשר התביעות שיש לכל אחד כלפי יריבו נוגעות לאותו נושא או לאותן הנסיבות" (ע"א 289/65 רובינשטיין נ' רון, פ"ד כ(1) 505, 522 – להלן עניין רובינשטיין). תכלית זו של איחוד הדיון רלבנטית לגבי תביעה שכנגד דווקא משום שזו מתבררת יחד עם התביעה המקורית (וראו, לעניין הדמיון בין סעיף 4 לבין הסעיפים הללו בחוק בתי המשפט, בר"ע (מחוזי ב"ש) 741/04 שק"ם בע"מ נ' מינהל מקרקעי ישראל (לא פורסם, 31.10.04)).

כ"ב. גם בהצעת חוק ההתיישנות, תשס"ד-2004, הצעות חוק – הממשלה תשס"ד, 610, 629 שבה מוצע בסעיף 30 (ראו דברי ההסבר בעמ' 630) להרחיב את גדרי האפשרות לקיזוז מעבר לסעיף 4 הקיים – לא כך באשר לתביעה שכנגד, שלגביה נאמר (סעיף 30(ב)) "קיימת לנתבע תביעה שכנגד, שמקורה באירוע שייצר את תביעת התובע, לא תישמע נגדה, מצד התובע, טענת ההתיישנות". עינינו הרואות, כי ההצעה מותירה את התביעה שכנגד המוגנת מהתיישנות בתוככי הליך התביעה ה"ראשית".

כ"ג. תביעת המבקשים בענייננו לא הוגשה במסגרת התביעה המקורית. מובן גם כי אין כל אפשרות לברר את התביעות יחד, מאחר שהליך הבוררות הסתיים יותר משנתיים לפני שהוגשה תביעת המבקשים. על כן, תביעת המבקשים אינה בגדר "תביעה שכנגד", כמשמעותו הפשוטה, הרגילה והמקובלת של המונח בחקיקה. דומה כי על כך גם אין חולק.

כ"ד. לשם השוואה יצוין, כי גם ההסדר בדין האמריקאי דומה ככלל לזה הקבוע בסעיף 4 (לסיכום הדין ראו Am. Jur. 2d Limitation of Actions § 124 (2000) והפניות דשם); וגם בגדרו פורש הביטוי "תביעה שכנגד" (counterclaim) – אמנם באמרות אגב – כנוגע לתביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית (ראו Wallace v. Patterson, 271 N.W.2d 194, 196 (Ct. App. Mich. 1978), rev'd, 289 N.W.2d 924 (Mich. 1979); Armstrong v. Logsdon, 469 S.W.2d 342, 343-44 (Ky. 1971)).

חריגה מן הפרשנות הטבעית של המונח

כ"ה. המבקשים אינם חולקים על הפרשנות המקובלת למונח "תביעה שכנגד", אלא שבעקבות פסק דינו של בית משפט השלום הם מבקשים ליתן לו פרשנות ייחודית לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות. בטרם נפנה לבחון טענה זו לגופה, נזכור כי יידרשו טעמים כבדי משקל כדי ליתן למונח שגור פרשנות חריגה ויוצאת מן הכלל. בבג"צ 297/77 חן נ' בית-הדין הרבני האזורי בחיפה,פ"ד לא(3) 679, קבע כך השופט אשר (בעמ' 692-693, וראו ההנמקות והאסמכתאות המובאות שם):

"כלל הוא שבבואו לפרש חיקוק חייב בית-המשפט לתת תוקף לדברי המחוקק כמות שהם, במובנם הפשוט והרגיל מבלי לעקם או לעוות את הכתוב כדי להגיע לתוצאה אחרת צודקת יותר" (וכן ראו בג"צ 328/60 מוסא נ' שר הפנים, פ"ד טז 69, 75; עת"מ (מחוזי י-ם) 13/99 יאקאב נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה ירושלים (לא פורסם, 31.10.99); והשוו ע"א 403/72 המרץ נ' גרייב, פ"ד כז(1) 423, 431-433; על"ע 6/72 סופרין נ' הוועד המחוזי של לשכת עורכי-הדין בתל-אביב-יפו, פ"ד כז(2) 125, 128-129; ע"א 126/79 פריד נ' ועדת העררים לפי חוק נכי רדיפות הנאצים, תשי"ז-1957, פ"ד לד(2) 24, 27).

כ"ו. תפיסה זו, לפיה יש לתת למונחים את מובנם הפשוט והרגיל, תורמת בין היתר לשמירה על הרמוניה תחיקתית (ראו למשל ע"א 5964/03 עזבון ארידור נ' עיריית פתח תקוה (לא פורסם, 16.2.06); בג"צ 6728/06 עמותת "אומץ" (אזרחים למען מינהל תקין וצדק חברתי) נ' ראש ממשלת ישראל (לא פורסם, 30.11.06)). כך, בענייננו, תהיה זו

תוצאה בלתי רצויה אם המונח "תביעה שכנגד" יקבל לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות מובן אחר מזה שניתן לו בדברי חקיקה אחרים, ויימתחו גבולותיו עד כדי ריקון מסגרתו מתוכן. גם במובן בסיסי יותר, פרשנות החוק לפי מובנו הרגיל והפשוט עדיפה במובנים יסודיים – שאינם טעונים הכברת מילים – מפרשנות החוק המנוגדת למובנו הרגיל והפשוט; כך, למשל, הפרשנות הפשוטה של החוק מקדמת את הודאות המשפטית; והיא תורמת לאמון הציבור בקיומו של שלטון החוק, במובן של "שלטון הכללים ולא שלטון האנשים" (ערך אשר קיבל ביטוי, בין השאר, בחוקת מדינת מסצ'וסטס: Mass. Const. pt. 1, art. 30 (1780)). דומה כי אדם מן היישוב שיתבקש לקרוא את הוראת הדין שצוטטה מעלה, לא יזהה בה אפשרות לחרוג מגבולותיה למסגרות רחבות יותר.

כ"ז. אכן, בעניין רובינשטיין הנזכר, הוחל סעיף 4 על מקרה בו נדונה "תביעה שכנגד" בנפרד מן התביעה המקורית; זאת מקום שהתביעה המקורית נדונה בבית משפט השלום, והתביעה שכנגד הועברה (בהסכמת הצדדים) לבית המשפט המחוזי. לכאורה, מכאן תקדים לפרשנות המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 באופן החורג מן המובן הרגיל של הביטוי – אשר כולל, כאמור, את בירורה של התביעה שכנגד, ככלל, יחד עם התביעה המקורית. ברם, חוששני שאין הנדון דומה לראיה. באותו מקרה הוגשה התביעה מלכתחילה – כדין – כתביעה שכנגד במובן הרגיל של המונח, במסגרת הליך התביעה המקורית; ורק בטעות הועברה לבית המשפט המחוזי (שכן לפי הוראת סעיף 28(4) דאז לחוק בתי המשפט – מקבילתו של סעיף 51(א)(4) דהיום – היתה אמורה להתברר יחד עם התביעה המקורית). בנסיבות אלה, נקבע כי העברת התיק לבית משפט אחר אינה צריכה לשלול את הזכות שקמה מלכתחילה לפי סעיף 4. דבר זה נגזר מאותן נסיבות, ובכל הכבוד – בדין כך. אך אין ללמוד מכאן בהכרח, כי גם בנסיבות אחרות, שאינן במהות חלק אינטגרלי ראשוני ממכלול, יכולה תביעה שניה, המתבררת בערכאה אחרת, לבוא בגדרי "תביעה שכנגד" (והשוו עניין פסח הנזכר). בפנינו שאלה של גדרי פרשנות, וכבר נאמר לא אחת, כי "הלשון היא תנאי בלעדיו אין לתהליך הפרשני. אין הפרשן רשאי לתת ללשון החוק משמעות שהיא אינה יכולה לשאת... אין להגשים תכלית שאין להגשמתה עיגון, ולו מינימלי בלשונה (הרגילה או החריגה) של החקיקה" (אהרן ברק פרשנות במשפט כרך ב – פרשנות החקיקה 277­278 (1993)).

כ"ח. והנה חרף הנטייה לפרש מונחים במובנם הפשוט והרגיל, והשאיפה להרמוניה תחיקתית שקשה להפריז בחשיבותה, טוענים המבקשים כי יש לפרש את המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 בשונה ממובנו זה. זאת משני טעמים: ראשית, בגדר פרשנותו של סעיף 4 לגופו, נטען כי שיטת בית המשפט המחוזי אינה הולמת את תכליתו של הסעיף – והיא, עקרון השויון בין בעלי הדין; שנית, נטען כי שיטה זו מביאה לתוצאות בלתי צודקות, כפי שהדבר מתבטא במקרה דנן. נדון בשתי הטענות כסדרן.

תכליתו של סעיף 4 לחוק ההתיישנות – התכלית ה"שויונית"

כ"ט.סעיף 4 יוצר חריג לדיני ההתיישנות הרגילים: בנסיבות המפורטות בו, דן בית המשפט בתביעה אשר היתה נדחית, ברגיל, בשל חלוף תקופת ההתיישנות. טענת המבקשים היא, כאמור, כי עמדת בית המשפט המחוזי מנוגדת לתכלית הסעיף, שהיא, כפי שנקבע בפסיקה בעניין רובינשטיין, יצירת שויון בין בעלי הדין:

"הרעיון העומד מאחורי ההוראה הזאת הוא להבטיח שויון בין בעלי-הדין, בנוגע לענין של השמעת טענת התיישנות, כאשר אחד מהם הגיש תביעה והשני הגיש תביעה-שכנגד באותו נושא – לאמור: אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד, שהרי אין זה צודק לאפשר לתובע, משפתח בהליכים משפטיים כדי להשיג תרופה בענין המשמש גם נושא התביעה-שכנגד, לחסום בפני הנתבע, מקום שהתביעה הראשית לא התיישנה, או אף אם התיישנה ולא נטענה כלפיה טענת התיישנות, את הדרך לקבל את התרופה המבוקשת בתביעה-שכנגד" (עניין רובינשטיין, בעמ' 521 – הנשיא אגרנט; וכן ראו ע"א 656/99 בר שירה נ' מעונות ובנין בע"מ, פ"ד נז(5) 1, 10 – להלן עניין בר שירה; רע"א 8059/03 שיכון ופיתוח לישראל בע"מ נ' דיור לעולה בע"מ (לא פורסם, 1.9.05) – להלן עניין שיכון ופיתוח לישראל; ת"א (מחוזי י-ם) 1106/99 פלוני נ' הסתדרות מדיצינית הדסה (לא פורסם, 20.12.07)).

ל. ואולם, אין נגזרת מתכלית זו המסקנה, כי יש לחסום את טענת ההתיישנות כנגד תביעת המבקשים, אף אם נקבל את ההנחה כי עקרון השויון הוא העומד ביסוד הסעיף. תחילה, ניתן דעתנו לכך, שהתכלית ה"שויונית" נוגעת בראש וראשונה למקרים בהם ניצלה התביעה המקורית מהתיישנות, מכיון שהנתבע מחל על טענת התיישנות טובה שהיתה בידו (כדברי הנשיא אגרנט המובאים מעלה, "אם הנתבע לא טען כי התביעה של התובע התיישנה, אזי תובעת שורת הצדק כי גם לזה האחרון לא יורשה להשמיע טענת התיישנות כלפי התביעה-שכנגד" (ההדגשה הוספה)). מה שאין כן במקרה שלפנינו, בו העלו המבקשים טענת התיישנות – שהתקבלה – בפסק הבוררות. קשה להלום אחיזת המקל בשני קצותיו, וכך אולי בדומה לרעיון ההשתק השיפוטי; ראו רע"א 4224/04 בית ששון נ' שיכון עובדים, פ"ד נט(6) 625 (חוות דעת השופט גרוניס וכן התיחסותי), וגם הערתי בע"א 8301/04 פקיד השומה למפעלים גדולים נ' פי גלילות (לא פורסם, 28.10.04).

ל"א. אך יתר על כן, וכאן העיקר, פרשנותו של בית המשפט המחוזי אינה פוגעת לאמיתה בעקרון השויון בין בעלי הדין המגולם בסעיף 4. סעיף 4 מעניק לנתבע זכות להגיש – כתביעה שכנגד – תביעה המוגנת מפני טענת התיישנות. פרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף 4 אינה שוללת זכות זו מן הנתבע; משמעותה היא אך כי משנמנע בעל דין

מלנצל את הזכות בהליכים שבין הצדדים בשלביהם הקודמים, והליכים אלה נסבים על אותו סכסוך, לא יוכל ליהנות מפריבילגיה דומה בעת הגשת תביעה מאוחרת יותר, במעין "מקצה שיפורים". כך, בענייננו, נמנעו המבקשים מהגשת תביעה שכנגד, במובנה הרגיל, במועד המתאים (ראו להלן דיון לגבי ההליך שהתאים לכך), ושיקולי שויון אינם מביאים למסקנה כי מחדל זה מצדיק התייחסות לתביעתם המאוחרת של המבקשים כ"תביעה שכנגד". אין כאן איפוא פגיעה בכללי הגינות.

ל"ב. עולה, אם כן, שאף לפי התכלית השויונית של סעיף 4 – שעליה משליכים המבקשים את יהבם – אין מקום לראות בתביעתם "תביעה שכנגד" לעניין סעיף 4, ואין מקום לחסום מכוח הסעיף את טענת ההתיישנות של המשיבה.

תכליות נוספות של סעיף 4

ל"ג. אוסיף כי לכלל הקבוע בסעיף 4 תכליות נוספות, אשר אף הן אינן תומכות, לטעמי, בהתייחסות לתביעה כגון זו של המבקשים כאל "תביעה שכנגד". מבלי להאריך בכך, ראשית כבר נאמר כי בנסיבות שבהן עוסק סעיף 4, אין חלים – או לפחות נחלשים – הטעמים העומדים בבסיס דיני ההתיישנות (עניין בר שירה, בעמ' 10-11; ת"א (שלום ת"א) 48787/05 רונן נ' אגמון (לא פורסם, 25.4.07)). עוד הועלתה הסברה, בהקשר הדין האמריקאי, כי הכלל הנדון שולל את התמריץ של צד לסכסוך, שעלולות לנבוע ממנו תביעות מצד שני הצדדים, להשהות את תביעתו עד סמוך למועד שבו פגה תקופת ההתיישנות, מתוך תקוה שהדבר ימנע מן הצד השני להגיש את תביעתו שלו בעִתה; ובאותה רוח, נטען כי הכלל תורם להפחתת התדיינות מיותרת, שכן מצמצם הוא את התמריץ של צד לסכסוך מן הסוג האמור להגיש בעצמו תביעה מבעוד מועד, מחשש שהצד השני יגיש את תביעתו ברגע האחרון (על הטעמים הללו ואחרים, ראו Azada v. Carson, 252 F. Supp. 988, 989 (D. Haw. 1966); John R. Gaskin, Note, The Effect of the Statute of Limitations on Compulsory Counterclaims: An Analysis of Present Indiana Law, 19 Ind. L. Rev. 787 (1986); John L. Sobieski, Jr., Counterclaims and Statutes of Limitations: A Critical Commentary on Present Tennessee Law, 42 Tenn. L. Rev. 291 (1974)).

ל"ד. טעם נוסף לכלל הקבוע בסעיף 4 תואר כך: "כדי להגיע לתוצאה צודקת, יש לפרוש את היריעה בשלמותה ולא רק את אותו חלק בו בחר התובע. לפיכך, כאשר הוגשה תביעה בנושא מסוים, יש לאפשר לצד השני להתגונן בכל דרך ואין למתוח קו שרירותי הנובע ממעבר הזמן" (עניין פייבושביץ – השופט – כתארו אז – ביין). במלים אחרות, כאשר נדרש בית המשפט לדון בנושא מסוים או במערכת עובדתית מסוימת, שואף הוא למצות את הדיון בעניין על כל היבטיו; לפיכך, ימאן לדחות מטעמי התיישנות בלבד תביעה שכנגד העוסקת באותו עניין בו עוסקת התביעה המקורית. דומני כי תכלית זו עולה בקנה אחד עם מגמת סעיפים 40(1) ו-51(א)(4) לחוק בתי המשפט, שהוזכרו מעלה – קרי, כי על מנת לברר סוגיה כמקשה אחת ניתן להגמיש חסמים דיוניים. לא למותר לציין, כי אף בעניין פייבושביץ עצמו – שבו ביטא השופט ביין גישה "לא טכנית" כלשונו – נמצא, כי "המדובר בשני חשבונות נפרדים שהתנהלו בתקופות שונות והשאלות המשפטיות והעובדתיות הן שונות".

ל"ה. מכל מקום, טעם זה אינו מתקיים במקרה כגון זה הנדון, בו אין התביעה המקורית עומדת עוד לבירור בפני בית המשפט, אלא נדונה זה מכבר בהליכים נפרדים, הבוררות ואשר סביבה. מכיון שבית המשפט דן כעת בתביעה המאוחרת בלבד, אין מתקיים הרציונל לפיו יש לחסום טענת התיישנות על מנת לברר את העניין על כל היבטיו; שהרי ממילא אין הסכסוך מצוי בפני בית המשפט במלואו, ומצויים אנו במישור המשפטי, מטבע הדברים, בשלב מאסף שלו, כתום כל ההשתלשלות שתוארה.

ל"ו. אכן, בעניין שיכון ופיתוח לישראל, הנזכר מעלה, נאמר, כי הרציונל של סעיף 4 עניינו: "אם התביעה שכנגד נותרה חיה, חוב הדדי בין הצדדים צריך להיות ניתן לקיזוז, ובמובן מסוים אף מקל וחומר". ועוד: "עקרונות היסוד של שויון וצדק הם יסודות קבע במשפט, לא חולות נודדים". אוכל לחזור בפה מלא על הדברים הללו, אך חוששני שאין הם מסייעים למבקשים דנא. כדי ליישמם עלינו להימצא בתוך התביעה שכנגד, וזו המשוכה שעל פניה לא חלפו המבקשים. וגם עקרונות היסוד – שויון וצדק – אינם חיים בחלל ריק אלא יש לעגן את יישומם בדין.

ל"ז. ניתן גם לומר, אף כי לא לכך מייחס אני עיקר המשקל, כי תביעותיהם של שני הצדדים עוסקות בשני מכלולים מובחנים במקצת: עבודות שביצעו המבקשים בקרקע – המועלות בתביעה הנוכחית – מזה, ושימוש שעשו בו להשכרה – שהוא נשוא פסק הבוררות – מזה; ושני המכלולים אינם זהים. עובדה זו משמעותה היחלשות השיקול המבוסס על השויון בין בעלי הדין – שכן כאשר שתי תביעות בין בעלי דין עוסקות בעניינים נפרדים, קל יותר לקבל תוצאה לפיה נדונה דווקא תביעה אחת ולא רעותה. אשאיר הנמקה זו בצריך עיון.

ל"ח. אך לדידי עיקר העיקרים הוא השילוב בין גישתו הברורה של המחוקק לבין ההיסטוריה של התדיינות הצדדים. פרשנות בלשון בני אדם של סעיף 4, עם העובדה שהיו הזדמנויות רלבנטיות להעלאת התביעה מצד המבקשים בעניין ההשקעות בעיתה, מטה את הכף.

ל"ט. לסיכום הדברים: דומה כי התכליות העומדות ביסודו של סעיף 4 אינן מצדיקות מתן פרשנות מרחיבה למונח "תביעה שכנגד" בגדר הסעיף, החורגת ממשמעותו הבסיסית של המונח, גם אם מבקשים לנקוט גישה "מהותית" שאינה "טכנית". החריגים לכך יכולים להיות רק כאלה, שעודם באים בגדרי אותו הליך ואפשר לקרוא עליהם באופן ישר וישיר את השם "תביעה שכנגד".

המשפט העברי

מ. אציין כי אכן, כטענת המבקשים, גישתו הבסיסית של המשפט העברי תומכת ב"דרך פתוחה" בנושא ההתיישנות; אולם התמונה אינה חד-ערכית; ראו ע"א 7805/02 הלפרט נ' אסותא, פ"ד נח(6) 847, 862 (השופט טירקל); בע"מ 8098/04 פלונית נ' פלונים, פ"ד נט(3) 111, 122-124.

שיקולי צדק

מ"א. נידרש כעת לטענת המבקשים לפיה גישת בית המשפט המחוזי לפרשנותו של סעיף 4 מביאה לחוסר צדק – בכלל, ובעניינם בפרט. שניים הם טיעוני המבקשים בגדר זה. הטיעון הראשון יסודו בתחושה הכללית הנזכרת כי אין זה צודק לחסום תביעה מן הטעם הטכני של התיישנות בלבד. אין להתעלם משיקול זה, אשר בא לידי ביטוי בנטייה שנזכרה לא אחת בפסיקה, לתת לדין פרשנות המצמצמת את פועלה של טענת ההתיישנות (ראו למשל ע"א 244/81 פתאל נ' קופת חולים של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל, פ"ד לח(3) 673, 678-679, 688; ע"א 630/90 רוז'נסקי נ' ארגון מובילי לוד (העולה) בע"מ, פ"ד מה(5) 365, 368; ע"א 288/95 לחאם נ' אל זארובי, פ"ד נד(2) 598, 611, 622). ואולם, תחושה כללית זו אין בה די כדי להתגבר על כללי ההתיישנות, שנקבעו ככלות הכל בחוק, לא פחות. נזכור כי המחוקק חוקק את חוק ההתיישנות, על תכליותיו, וציוה על בתי המשפט ליישמו. כך גם לגבי הכלל הקבוע בסעיף 4. אזכיר לעניין זה דברים שנזדמן לי לומר בפרשה אחרת: "כשלעצמי סבורני כי אכן במקרים שבהם כפות המאזניים מעוינות, נכון יהיה לפרש הוראות התיישנות על דרך הצמצום, מה שאין כן שעה שהכף נוטה אל נכון ומימושו של דבר המחוקק בדבר ההתיישנות נהיר" (ע"א 2728/06 פלונית נ' מרכז רפואי סורוקה (לא פורסם, 24.3.08); והשוו עניין בניני בנק בע"מ). היו ויהיו מקרים שסעיף 4 ייושם בהם, ודוגמאות הובאו מעלה, בתוך הרמוניה. אך לענייננו, מובנו של המונח "תביעה שכנגד" בסעיף 4 ברור ומימושו נהיר, ואין מקום לגרוע ממובנו של החוק אך בשל תחושת אי-נוחות כללית באשר לחסימת תביעות מכח התיישנות, שעה שאין המקרה הולם אותה חריגה לה עותרים המבקשים.

מ"ב. הטיעון השני נוגע לכך שפרשנותו של בית המשפט המחוזי לסעיף מבחינה בין מקרים דומים, אשר במקצתם תימנע – באופן שרירותי לכאורה – הפעלתו של סעיף 4. כך, בענייננו, אילו היתה תביעת המשיבה לדמי שימוש מוגשת בבית משפט, זו הטענה, יכולים היו המבקשים להגיש תביעה שכנגד המוגנת מפני דיני ההתיישנות על ידי סעיף 4; אך אפשרות זו נמנעת מהם, אך משום שתביעת המשיבה נתבררה (בהסכמת המבקשים) בבוררות ולא בבית המשפט.

מ"ג. גם טענה זו אין לקבלה. ראשית, ייתכן (כפי שטען בפנינו בא כח המשיבה), כי המבקשים יכולים היו להגיש את תביעתם כתביעה שכנגד בהליך הבוררות. אמנם, הבוררת דחתה תביעה שכנגד מטעם המבקשים, אך תביעה זו נגעה לפרשה אחרת; אפשר שאילו היו המבקשים מגישים בפניה את תביעתם דהאידנא, בדבר זכותם להחזר הוצאות, היתה תביעה זו מתבררת יחד עם תביעת המשיבה, ואף מוגנת לפיכך לפי הצורך מכוח סעיף 4. משנמנעו המבקשים מהגשת תביעה זו, אין להם להלין אלא על עצמם. ואם ביסוד אי התביעה שכנגד מכבר עומדת עובדה פשוטה, שהמבקשים לא העלו בדעתם אז תביעה זו לאחר שניתחו את המצב המשפטי, ומכל מקום אין בפנינו אינדיקציה אחרת, יפה האמור מקל וחומר.

מ"ד. שנית, אף אם נניח אחרת, כי המבקשים לא יכלו להגיש את תביעתם שכנגד בפני הבוררת, שכן התביעה חרגה מגדר סמכותה של הבוררת, כפי שהוגדרה על ידי בית המשפט – ניתן היה לכאורה להעלות את התביעה במסגרת הליכי הפירוק (המסגרת בה הועלתה לראשונה תביעת המשיבה עצמה); במסגרת הליך זה אכן היתה תביעת המבקשים נחשבת "תביעה שכנגד", גם לעניין סעיף 4. יתרה מזו, אף אם נניח, כשיטת המבקשים, שהסכמתם להליך הבוררות אכן שללה מהם את האפשרות להגיש תביעה שכנגד במובנה הרגיל (ולפי הנחה זו, שגוּ בכך שהסכימו להתדיין בבוררות בעניין תביעת המשיבה, מבלי לדרוש שגם תביעתם, ככל שחשבו עליה, וכאמור מסופקני בעניין זה, תתברר יחד עמה) – אף בכך אין כדי להועיל למבקשים. מטיבה של בוררות, שסמכויותיו של הבורר מתוחמות לגדר הסכם הבוררות (ראו סעיף 24(3) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968). על כן, מסורה האפשרות להגיש במסגרת הבוררות "תביעה שכנגד" לרצון הצדדים מראש. ואם במסגרת הליך בוררות מסוים אין אפשרות להגיש תביעה שכנגד, מובן שלא תיוצר אפשרות זו רק משום שנסתיים ההליך ואינו קיים עוד. בענייננו, אם לא יכלו המבקשים להגיש בהליך הבוררות תביעה שכנגד על פי המוסכם, קשה מאוד לראות כתביעה שכנגד את התביעה שהגישו לאחר שנסתיים הליך הבוררות.

מ"ה. לסיכומו של דבר: כשם שתכליתו של סעיף 4 אינה מביאה למסקנה כי יש לראות בתביעת המבקשים "תביעה שכנגד", כך גם לגבי שיקולים אחרים בגדרי צדק.

טענות נוספות

מ"ו. כאמור, בפי המבקשים מספר טענות נוספות. אף את הללו לא ראיתי להלום, ואסקור בתמצית את נימוקיי לכך. תחילה, כאמור, מעלים המבקשים טענות המכוונות לכאורה כנגד פסק הבוררות. מובן שאין מקום לטענות הללו במסגרת ההליך הנוכחי, אשר הוא גלגול של תביעת המבקשים בבית משפט השלום ולא של תביעת המשיבה בבוררות, שהפסק בה הוא מעשה עשוי (וכאמור, כבר בא פסק הבוררת בפני בית המשפט המחוזי ואף בפני בית משפט זה,

ונתאשר).

מ"ז. חוששני כי טענת המבקשים, לפיה פסק הבוררות הוא שיצר את העילה לתביעתם להחזר הוצאות – באשר הוא שיצר יריבות ישירה בין הצדדים – בטעות יסודה. אין ברצוני להעמיק בדוקטרינת "הרמת המסך" (לעניין זה ראו למשל סעיף 6 לחוק החברות, תשנ"ט-1999; אירית חביב-סגל דיני חברות 282 ואילך (2007) – להלן חביב-סגל). נכון אני להניח, אף כי הדבר אינו מצוין בפירוש בפסק הבוררות, כי אכן הרימה הבוררת את המסך (ולא הטילה, למשל, אחריות אישית על המבקשים מכוח מערכות דינים אחרות – ראו למשל חביב-סגל, בעמ' 341-344, וההפניות דשם). אולם ברי כי אין הרמת המסך משנה באופן קבוע את מהות היחסים בין הצדדים, אלא אך יוצרת חריג למערכת יחסים זו לעניין תביעה מסוימת. אם במסגרת עילת התביעה של המשיבה כנגד המבקשים ראוי היה להרים את מסך ההתאגדות על מנת לחייב את המבקשים באופן אישי, כך היה החֵל ממועד היוצרותה של עילת התביעה, ופסק הבוררות לא שינה בעניין זה; ואם עילת התביעה של המבקשים אינה יוצרת בסיס להרמת מסך, גם בכך אין שינוי עקב פסק הבוררות; הרמת המסך לטובת המשיבה אינה מולידה יריבות אישית "קבועה" בין הצדדים.

מ"ח. קשה להלום גם את טענת המבקשים הנסמכת על סעיף 8 לחוק ההתיישנות, שלפיו – בתמצית – אם נעלמו מן התובע עובדות עילת התובענה מסיבות שלא היו תלויות בו, יחל מירוץ ההתישנות ביום בו נודעו לו העובדות; אין לומר כי היתה במשך השנים יריבות ישירה בין המבקשים למשיבה, אלא שהמבקשים לא ידעו על כך עד שהדבר "נתגלה" בפסק הבוררות. "הרמת המסך" היא קונסטרוקציה משפטית שעשתה בה הבוררת שימוש לעניין פסקה, ואשר המבקשים יכולים היו לבקש לעשות בה שימוש לפני הליך הבוררות או לאחריו – ואין היא מן "העובדות המהוות את עילת התובענה" לעניין סעיף 8 לחוק ההתיישנות.

מ"ט.הן הטענה לפיה פסק הבוררות הוא שיצר את עילת התביעה של המבקשים, והן הטענה לפיה עובדות עילת התביעה נגלו למבקשים רק במועד מתן הפסק, נסמכות בדברי המבקשים גם על אדן נוסף, והוא הטענה החריפה כי טרם מתן פסק הבוררות היו המקרקעין מחולקים בין הצדדים בחלקים מסוימים. אף טענה זו יש לדחותה, באשר נטועה היא בגירסה עובדתית אשר נדחתה בגלגוליו הרבים של התיק, ואין מקום להיזקק לה כעת, עם כל חריפותה.

נ. עוד טוענים המבקשים, כאמור, כי בהסכמה להליך הבוררות סיכמו הצדדים במשתמע שההליכים ביניהם ינוהלו באופן גמיש מבחינה פרוצדורלית, ולכן מנועה המשיבה מטענת התיישנות כנגד תביעתם. אף טענה זו אין מקום לקבל. כאמור, הסכם בוררות, ובכלל זה הסכם שקיבל ביטוי בהחלטת בית המשפט, עשוי להיות מתוחם לסכסוך מסוים או אף להיבטים מסוימים של סכסוך. בענייננו נקבע כי הבוררת תכריע אך בסוגיות הנוגעות לדמי השכירות. אין מכאן פינה ויתד לטענה, כי גם שאר העניינים העומדים לבירור בין הצדדים יתבררו בדרך זו, או כי באופן כללי יותר תהיה ההתדיינות בעניינים הנוספים בעלת אופי "גמיש". יתרה מזו, כזכור, בהליך הבוררות היו אלה המבקשים אשר טענו טענת התיישנות, ועל כן כיצד טוענים הם כעת כי הוסכם בין הצדדים שלא לנקוט בטענות מסוג זה? לא ייעשה כן במקומנו.

נ"א. אף בהתנהלותו של בית המשפט המחוזי בעניין פרשת הערבון שלא הופקד כראוי לא ראיתי מקום להתערב. סיכומו של דבר – כאמור – אין מקום להיעתר לטענות הנוספות שהציגו המבקשים.

סוף דבר

נ"ב. סוף דבר, "תביעה שכנגד" היא תביעה המוגשת במסגרת הליך התביעה המקורית, ומתבררת (בכפוף לתקנה 53 לתקנות סד"א) במסגרתה. כך בכלל, וכך לעניין סעיף 4 לחוק ההתיישנות בפרט. מסקנה זו מבוססת על ההנחה כי יש לפרש מונח כמובנו הפשוט והרגיל, בהעדר טעמים טובים לחרוג ממובן זה בנסיבות ספציפיות ומתוחמות; ועל כך שלא נמצאו לנו בנידון דידן טעמים טובים לחריגה כזו, בין בגדר תכליותיו של סעיף 4 ובין בשיקולי צדק אחרים. אדרבה, השיקולים הללו כולם, וההרמוניה התחיקתית, תומכים במקרה זה דווקא בפרשנות המקובלת של המונח גם בגדר סעיף 4. אשר על כן אציע לחברי שלא להיעתר לערעור, ולהשית על המבקשים שכר טרחתם של באי כוח המשיבים בסך 10,000 ₪.

השופט א' א' לוי:

אני מסכים.

השופט י' דנציגר:

אני מסכים.

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט א' רובינשטיין.

ניתן היום, כ' באייר תשס"ח (25.5.08).

14 מאי, 2018

באיחור של 25 שנה הגישו ששה מתיישבים תביעה לאכיפת הסכם נגד חברת נדל״ן שמכרה להם קרקעות ליד טייבה, במסגרת תכנית להקמת יישוב יהודי חדש. התביעה נדחתה על הסף בשל התיישנות. לכתבה המלאה באתר פסק דין "בלתי ישים: נדחתה תביעה לאכיפת הסכם להקמת יישוב יהודי בשומרון" לחצו כאן 

התביעה בתיק זה הוגשה בבקשה לאכיפת חוזי מכר שנכרתו בשנות ה-80 לגבי חלקה, אשר קיבלה את השם "יערית", ורשומה בלשכת רישום מקרקעין באריאל וידועה כחלקות 8 ו-9 בגוש 7845 באדמות הכפר טייבה.

הנתבעות טענו להתיישנות הסכמי המכר וכי במשך השנים התובעים "ישנו" על זכויותיהם ולא ביצעו כל פעולה, פניה או בירור. כמו כן טענו הנתבעות כי בסעיף 26 לחוזי המכר הוסכם, כי ככל שלא ניתן יהיה לקיים את ההסכם, מסיבות שאינן תלויות במוכרת, יתבטל ההסכם באופן אוטומטי ואכן נוצר מצב המונע את קיום ההסכם, והוא -שלא ניתן לקדם תכנון בשל העדר דרך גישה למקרקעין.

ביהמ"ש הורה לצדדים להגיש סיכומים לעניין טענת ההתיישנות.

ביום 15/11/17 התקבל פסק דין המקבל את טענת ההתיישנות של הנתבעות. ביהמ"ש קבע כי המועד ממנו מתחילים למנות את תקופת ההתיישנות החל כבר בסמוך לשנת 1984, ולכל המאוחר בשנת 1986,משלא קודם הרישום. בנוסף דחה את טענת התובעים להפרה מתמשכת, דחה את טענת התובעים לחוזה יחס וכן דחה את טענת התובעים כי היתה הודאה של הנתבעות ואף דחה את טענת הנתבעות לקיום נאמנות.

ביהמ"ש אף קבע לסיכום שמבחינה מעשית התביעה לאכיפה אינה ישימה.

לפיכך דחה ביהמ"ש הנכבד את תביעה וחייב את התובעים בהוצאות בסך 10,000 ₪.

לפסק דין המלא לחצו כאן

החלטה בטענת התיישנות

 

הבהרה משפטית

תוכן האתר מובא לידיעה כללית בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי הניתן ע"י עורכי דין מטעם משרד עורכי דין אלחנן ויניצקי ושות'. הסתמכות על התוכן באחריות המשתמש בלבד. אין בשימוש באתר ליצור יחסי עו"ד-לקוח. כל הזכויות שמורות למשרד עו"ד אלחנן ויניצקי ושות' 

Copyright © 2018 Vinizky.co.il All rights reserved

 

 

עקבו אחרינו ברשתות חברתיות

צרו עמנו קשר

icon [email protected]

icon 03-9124800

icon 03-9124801

icon ההסתדרות 26, פתח תקווה 

ת"ד 19, 4910000

 

שעות פעילות המשרד

ראשון - חמישי 9:00 -17:00
 

Contact Us

icon [email protected]

icon 03-9124800

icon 03-9124801

icon Ha Istadrut st. 26, Petah Tikvah

POB 19, 4910000 

 

הרשמו לניוזלטר

Menu Offcanvas