fbpx

Displaying items by tag: דיני משפחה

04 דצמ, 2019

 מה קורה כאשר האישה בוגדת עם הגיס?  האם הבעל יכול לתבוע את הגיס בטענה שהרומן גרם לו לנכות נפשית?

בשאלה מעניינת זו דן בית המשפט העליון, כאשר הבעל הנבגד הגיש ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי, בה דחה השופט את התביעה.

בית המשפט העליון קבע שניאוף ובגידה לא מהווים עילת תביעה נזיקית או חוזית!

בית המשפט העליון נימק את החלטתו, בין היתר, כדלקמן:

קשר הנישואין לא יוצר בעלות על גופו ורצונותיו של בן הזוג. תביעה בגין בגידה לא תואמת חברה דמוקרטית ומתקדמת. 

קיימת רתיעה במשפט להיכנס אל תוך מערכות יחסים אינטימיות בינאישיות ובינזוגיות.

התחייבות בני זוג לקבל על עצמם את האיסור של "לא תנאף" הינה במישור החברתי-מוסרי-דתי, אין לייבא אותה למשפט.

המשפט מכיר בערך התא המשפחתי, אך זאת תוך התחשבות בנורמות החברתיות, כאשר בימינו בגידה במסגרת נישואין הינה תופעה נפוצה.

בשל שכיחות התופעה, פתיחת האפשרות להגשת תביעות בגין ניאוף תגרום להצפה של מערכת המשפט.

תביעה כזו חודרת לפינות האינטימיות ביותר של הנוגעים בדבר ומערבת שיקולים רגשיים רבים. על כן, עלולה להביא להעצמת הסכסוך ואף לשמש כאמצעי לסחיטה ונקמה.

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת.

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. 

13 נוב, 2019

פסיקה מהפכנית המורה על רישום בני זוג חד מיניים בתעודת הלידה של בנם המאומץ

בפסק דין חדשני מיום 12.12.2018 קבע בג"ץ, כנגד עמדותיהם של שר הפנים ורשות האוכלוסין וההגירה, כי במקרה של אימוץ סגור (המנתק את הקשר בין הקטין להוריו הביולוגיים) יש לרשום את שני ההורים המאמצים בתעודת הלידה החדשה של המאומץ, וזאת ללא קשר לזהותם המגדרית או נטיותיהם המיניות.

בג"ץ נימוק החלטתו, בין היתר, כדלקמן:

הוראת החיסיון שבחוק האימוץ מחייבת להשמיט מתעודת הלידה של ילד שאומץ באימוץ סגור את פרטי הוריו הביולוגיים, על כן יש להימנע ממצב בו נמחקים פרטי ההורים הביולוגיים ואיש אינו תופס את מקומם.

אין בהבדל פרוצדורלי במתכונת האימוץ על ידי בני זוג בני אותו מין כדי להצדיק יחס שונה כלפיהם.

מהות האימוץ הינה אימוץ הילד על ידי תא משפחתי שנועד לקדם את טובתו, על כן אין לאפשר התייחסות שונה לבני זוג מאמצים על רקע זהותם המגדרית ונטייתם המינית.

יש לפעול על פי עקרון טובת הילד התומך ברישום התא המשפחתי המלא שלו ולא להסתפק ברישום אחד ההורים בתעודת הלידה תוך הדרת הורה אחר ופגיעה בזכותו להורות.

המצב המשפטי מכיר בשני ההורים כבעלי זכויות שוות ולכן אין להתעלם מכך ואין להצדיק רישום אחד ההורים המאמצים בלבד.

אין ליצור סתירה בין הרישום במרשם האוכלוסין, שם מופיעים שני בני הזוג כהורי הילד, ובין תעודת הלידה המציגה תמונה שונה שהיא בחירה שרירותית באחד ההורים. לא מתקבל על הדעת כי שני בני הזוג יוכרו כהורים, אך התעודה לא תיתן לכך ביטוי.  

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת.

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. 

11 ספט, 2019

בפסק הדין של בית המשפט העליון "נקבע כי בגילאי 6-15 חבים שני ההורים באופן שווה במזונות ילדיהם מגיל צדקה, תוך שהחלוקה ביניהם תקבע לפי יכולותיהם הכלכליות היחסיות מכלל המקורות העומדים לרשותם, לרבות שכר עבודה, בנתון לחלוקת המשמורת הפיזית בפועל, בשים לב למכלול נסיבות המקרה" .

השיקול החשוב בבדיקת נסיבות המקרה הוא יצירת שני בתים מאוזנים לצורכי הילדים ולהימנע מיצירת "בית עשיר" ובית עני", דבר שיש לו השלכות לא פשוטות מעבר להיבט החומרי – כלכלי. המשמעות המעשית למימוש מטרה זו היא שככל שיש פער בהכנסות וביכולות הכלכליות בין ההורים, יגדל שיעור החיוב של ההורה האמיד יותר. עוד נקבע, כי אין להידרש לחישובים מתמטיים או לנוסחאות, אלא יש לבחון כל מקרה לגופו, שכן יתכן והורה משקיע בקטינים השקעה רבה יותר מהשקעה של ההורה האחר, אשר מתבטאת לא רק ביחס המתמטי של אחוזי השהייה.

בית המשפט הציב ארבעה פרמטרים שיש לפסוק בהם בבואה להכריע בפסיקת מזונות לילדים בגילאי 6-15: 

    1. צורכי הקטינים תלויי השהות ובכללם מדור והוצאות מדור; צרכים שאינם תלויי שהות; צרכים/הוצאות חריגות. 

    2. היכולת הכלכלית של ההורים מכל המקורות העומדים לרשותם. 

    3. קביעת היחסיות של היכולת הכלכלית של ההורים, האחד מול רעהו.

    4. חלוקת המשמורת בפועל.               

קביעה זו גרמה לרבים מהמצויים בהליכי גירושין להגיש לבית המשפט טבלאות ותחשיבים לקביעת מזונות ילדים. 

אלא בית המשפט המחוזי אשר דן בערעורים על מזונות שנפסקו בבית המשפט למשפחה קבע כי חישוב אריתמטי לא ישרת את טובת הילדים. הגישה שלא להיכנס לנוסחאות חשבונאיות מדויקות אלא לבחון את הפרמטרים המפורטים לעיל התקבלה ע"י שופטים רבים. פסקי הדין שהפעילו נוסחת חישוב הם ספורים.    

לסיכום: יש לבחון כל מקרה לגופו תוך התייחסות לפרמטרים שנקבעו בפסיקה.  

 

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת.

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין 

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.  

 

03 ספט, 2019

לפני:                 כב' הש' צבי ויצמן

בעניין -             פלונית

ע"י בא כוחו עוה"ד אלחנן ויניצקי ואח'

נגד

הנתבע:            עזבון המנוח אלמוני ז"ל

ע"י ב"כ עו"ד יפעת מנדל- גודלניק

 

פסק דין

1. זוהי תביעה כספית נגד עזבונו של המנוח **** **** ז"ל (להלן – המנוח) .

התובעת, אלמנתו של המנוח, עותרת בתביעתה לפיצוי כספי מן העזבון בגין הנזק הממוני והלא ממוני שנגרם לה, לטענתה, בשל סירובו של המנוח ליתן לה גט במשך כעשרים שנה .

עוד עותרת התובעת לקבלת סעד הצהרתי שעיקרו כי מחצית מרכוש המנוח שייך לה מכוח חזקת השיתוף וכן היא מוסיפה ועותרת לסעדים כספיים נוספים כפי שיפורט להלן.

2. התובעת נישאה למנוח ביום 8.4.57 ומנישואים אלו נולדו שלושת ילדיהם.

ביום הגשת התביעה היו כל ילדי בני הזוג בגירים .

3. התובעת לא שבעה נחת מחיי נישואיה עם המנוח אשר הראה לה מנחת זרועו ושבט לשונו.

בפסק דין שניתן ביום 3.11.70, שהיה אחד מרבים שניתנו בעניינם של בני הזוג, כתב כב' הש' ד"ר מ. בייסקי -

"היתה לי ההזדמנות לשמוע על פרשה עגומה וממושכת של יחסים בין הנתבע (המנוח – צ.ו) לבין אשתו ( התובעת – צ.ו) אשר במהלכה לא רק מריבות וסכסוכים היו דבר של יום יום אלא הנתבע לא פעם הרים ידו על אשתו ולא רק איים אלא אף הנחית בה מכות . היה והמשטרה נאלצה להתערב ובמקרה מסוים נלקחה התובעת מס' 1 לבית חולים..."

(הערה - פסק דינו של הש' בייסקי במ.א 210/69, ניתן ביום 3.11.70, על פסק דין זה הוגש ערעור והוא הוחזר לשמיעת ראיות בעניין שיעור המזונות שנפסק בו, אך גם בפסק הדין השני שניתן ביום 11.4.72 חזר בית המשפט על העובדות המצוינות לעיל ובלשונו – "לא אחזור לתאר דברים אלה מחדש ... הדברים שנאמרו שם יפים גם לאחר הראיות הנוספות")

בנה של התובעת, ****, העיד בתצהיר שהוגש מטעמו כי המשפחה חיה בפחד מתמיד מהמנוח -

"אמא כל הזמן ניסתה להסתיר מאיתנו את הסבל שסבלה בחייה עם אבי, אך הייתי שומע אותה בוכה בלילות, והיו מקרים שהיה נוהג כלפיה באלימות לידנו מושך לה בשער ומפיל אותה ארצה " ( סע' 8 לתצהירו )

ובחקירתו הוסיף –

"חזרתי מהגן הייתי מגיע חוטף צעקות או מכות. הלכתי לבית הספר ואוי ואבוי אם הייתי חוזר עם ציונים פחות מ- 100...לא אשכח שהגעתי עם ציון של 92 בחשבון, חטפתי תיק שהיה עם ברזלים וחטפתי את הברזל של התיק בצוואר. המנוח צעק עלי - "איזה חמור אתה שמגיע עם ציון 90 "" ( עמ' 8-9 לפרוטוקול מיום 8.11.05)

וכן –

"בלילה כשאני צריך ללכת לישון ואני מסתגר לי בחדר בחושך ושומע את הצעקות ואמא בוכה בחדר השני...ושאני בשנת 1965 ילד בן 7 שומע מילים כמו "זונה, מופקרת, אני אהרוג אותך " ומכות ואני צריך לשמוע את זה מהחדר ולהציץ מהמנעול שהוא מושך לה את השיער על הריצפה ואומר לה "תנקי את הריצפה" ( עמ' 9 לפרוטוקול מיום 8.11.05)

4. ביום 8.2.69, אחר שהוגדשה הסאה, עזבה התובעת עם ילדיה את דירת הצדדים ועברה לגור בדירת הוריה .

5. ביום 2.1.77 , הגישה התובעת תביעת גירושין לבית הדין הרבני האיזורי בתל אביב .

כבר בדיון שהתקיים ביום 25.5.77 (ח' סיוון תשל"ז) הבהיר בית הדין הרבני למנוח -

"עליך להתגרש ותוכל לקחת אשה אחרת"

ואולם הבעל השיב –

"אני לא צריך אשה אחרת . עליה לחזור הביתה ונוכל לחיות בסדר"

כך הוסיף וטען הבעל אף עשרות שנים אחר שנוצר פירוד מוחלט בינו לבין התובעת !

6. ביום 29.3.79 (א' ניסן תשל"ט), לאחר מסכת דיונים ארוכה, נתן בית הדין הרבני החלטתו המורה למנוח לגרש את אשתו ולתת לה גיטה, ובלשונה –

"לאחר הדיונים הממושכים שבין הצדדים וזה שנים רבות שבני הזוג גרים בנפרד והאשה מפצירה בתביעתה לגירושין ומאידך הבעל מתעקש ואינו נענה לתביעתה ולא נראה כל סיכוי לשלום בית בניהם . אנו מחליטים : דעת בית הדין כי על הבעל **** **** להיענות לתביעתה הצודקת של אשתו **** **** ולגרשה בגט פיטורין" (הדגשה שלי – צ.ו)

(ראה החלטה בתיק 611- לח)

המנוח עמד במריו ולא גירש את אשתו למרות חיובו של בית הדין .

7. ביום 5.8.81 (ה' אב תשמ"א) ניתן פסק דין נוסף בבית הדין הרבני בפתח תקווה אשר חזר ואישר את החלטת בית הדין הרבני דלעיל בזו הלשון –

"... ולאחר העיון ביה"ד פוסק :

דוחים תביעת האשה לכפות על הבעל לתת ג"פ

ביה"ד חוזר על החלטתו מתאריך א' ניסן תשל"ט כי על הבעל להענות לתביעתה של אשתו **** **** ולגרשה בגט פיטורין..."

גם בכך לא היה כדי להועיל .

8. ביום 17.3.96 שבה התובעת והגישה תביעה נוספת לכפית גט לבית הדין הרבני בירושלים (בית הדין לעגונות).

בהחלטתו מיום 13.2.97 קבע בית הדין מועד לסידור גט ליום 30.3.97 וציין כי באם לא יינתן הגט יקבעו סנקציות כנגד המנוח בהתאם לחוק .

ביום 30.3.97 לא הופיע המנוח לדיון שנקבע בטענה כי מצבו הבריאותי אינו מאפשר את הגעתו. בית הדין קבע מועד נוסף לסידור הגט ליום 30.4.97 אלא שאף במועד זה לא התייצב המנוח ובא כוחו טען כי מצבו הרפואי בכי רע, בית הדין הציע, איפוא, לשלוח סופר ועדים לביתו של המנוח לצורך עריכת הגט. מטעמים כאלה ואחרים, אשר לא פורטו לפני, הדבר לא הגיע לכלל ביצוע .

9. ביום 21.12.98 הלך המנוח לעולמו לא לפני שערך צוואה, ביום 5.3.98, ובה הוריש את רכושו אשר פורט לפרטי פרטים ל - 27 מקרובי משפחתו . למותר לציין כי התובעת וילדי בני הזוג הודרו מהצוואה .

10 .ביום 23.12.99 (י"ד טבת תש"ס) ניתנה החלטת בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה המאשרת כי התובעת היתה מסורבת גט ועגונה במשך שנים רבות . וזו לשונה –

" האשה **** ****...הגישה בקשה לביה"ד לתת לה אישור שהיא היתה מסורבת גט ועגונה במשך שנים רבות ע"י בעלה **** ****.

ביה"ד נענה לבקשתה ואכן האשה היתה מסורבת גט ועגונה במשך שנים רבות "

יוער כבר עתה - ב"כ הנתבע בסיכומיו מלין על כך שהחלטת בית הדין הרבני האיזורי צורפה לתיק ביהמ"ש אך ורק עם סיכומי התובעת ולפיכך יש לראות בו ראיה חדשה אשר יש להתעלם ממנה .

אני סבור כי אין לקבל טענתו זו של ב"כ הנתבע - התובעת ציינה מפורשות את החלטת בית הדין הרבני מיום 23.12.99 הן בתביעתה (סע' 76 לכתב התביעה) והן בתצהירה (סע' 91 לתצהיר), לפיכך אין מניעה כי התובעת תצרף את עותק ההחלטה לסיכומיה. בהיותה של ההחלטה החלטת רשות שיפוטית הרי שהיא ככל החלטה או פסק דין של בית משפט

אותו יכול צד לצרף לסיכומיו כאוות נפשו. לו רצה הנתבע לערער על עצם קיומה או חוקיותה של ההחלטה יכול היה לחקור את התובעת לעניין זה או להביא ראיות התומכות בטענתו, מעת שלא עשה כן אין לו להלין אלא על עצמו . יותר מכך - טענות הנתבע כנגד ההחלטה ואי חוקיותה, כפי שהן מפורטות בכתב סיכומיו, הינן טענות חדשות אשר לא בא זכרן בכתב ההגנה ויש בהן אף אלמנט עובדתי הנדרש לראיות אשר לא סופקו, ואף מטעם זה יש לדחותן .

11. התובעת עותרת בתביעתה לקבלת הסעדים הבאים –

לחייב הנתבע לפצותה עבור נזקים שנגרמו לה בגין עגינותה ע"י המנוח ובכלל זה סך של 615,200 ₪ בגין נזקים ממוניים וסך נוסף ע"פ שיקול דעתו של ביהמ"ש בגין הנזק הלא ממוני לרבות כאב וסבל וכיוצ"ב .

לחייב הנתבע בפיצויים עונשיים ומוגברים בשיעור של 1,000,000 ₪ בגין מעשי או מחדלי המנוח בכל הקשור לעגינותה.

ליתן פסק דין הצהרתי הקובע כי מחצית מרכושו של המנוח שייך לה מכוח חזקת השיתוף .

לחייב את הנתבע בסך של 693,297 ש"ח בגין מחצית הזכויות הכספיות והמטלטלין אשר המנוח נטל מרכושם המשותף של הצדדים.

ה. לחייב הנתבע לפצותה בסך של 170,718 ₪ בגין התחמקות המנוח מתשלום מזונות בשיעור הראוי להשתכרותו האמיתית .

התובעת הגבילה תביעתה לצרכי אגרה לסך של 2,000,000 ₪ .

12.עגינות וסרבנות גט – ההלכה והבעיה

"אינו דומה האיש המגרש לאישה מתגרשת, שהאישה יוצאת לרצונה ושלא לרצונה והאיש אינו מוציא אלא לרצונו"

(יבמות פרק י"ד , משנה א')

מעיקר הדין תלויים גירושין בין בני זוג יהודים ברצונו של הבעל בלבד, הבעל יכול להשליך את הגט לחיקה של אשתו, לתוך סלה או לרגליה לפני שני עדים ואז היא תהא מגורשת אף בלא הסכמתה . כמאמר המשנה –

"הזורק גט לאשתו והיא בתוך ביתה או בתוך חצרה הרי זו מגורשת... לתוך חיקה או לתוך קלתה הרי זו מגורשת"

משנה מסכת גיטין פרק ח משנה א וכן ראה שם, פרק ט' משנה י'

ברבות הימים נתקנה תקנתו של רבינו גרשום מאור הגולה, מחכמי אשכנז, במאה ה-10 לספירה, אשר אסר אף לגרש אשה בעל כורחה .

ועדין דומה כי מצבו של הבעל שפיר מזה של האשה שכן שעה שהסרבנות באה מצד האשה, ישנה במקרים קיצוניים אפשרות למתן היתר נישואין לבעל ללא שנתן גט לאשתו, למשל בהליך הקרוי "היתר מאה רבנים"; האפשרות ההפוכה לכך באשר לאשה היא נדירה שבנדירה ואפשר לומר שכמעט אינה קיימת. בידוע, וכפי שיובהר להלן, על פי ההלכה, סרבן גט עלול לעגן את אשתו אף לנצח, כל עוד מצוי הוא בין החיים.

לעניין תקנת רבנו גרשום ראה –

ש"ז הבלין , תקנות רבנו גרשום מאור הגולה בענייני אישות בתחומי ספרד ופרובאנס, שנתון המשפט העברי ב' (תשל"ה) 200 ש"ז הבלין, בירורים חדשים בענייני תקנות רגמ"ה, יחוסן , תחולתן והתפשטותן, שנתון המשפט העברי י"א – י"ב (תשמ"ד- תשמ"ו) 317 ב' שרשבסקי, דיני משפחה, תשנ"ג, 65

מכל מקום, האשה רשאית לדרוש כפיית גט על בעלה אך ורק אם הופיעו אצלו אחר נישואיהם ליקויים מסוימים שעניינם מפורט בסוגיות התלמודיות. וכפי שנפסק בשולחן ערוך –

אלו שכופין אותם להוציא וליתן כתובה: מי שנולד לו ריח הפה או ריח החוטם, או שחזר להיות מקבץ צואת כלבים או בורסקי, או להיות מחתך נחשת מעיקרו.

§שולחן ערוך, אבן העזר, סימן קנד, סעיף א

פוסקי ההלכה בימי הביניים הוסיפו וקבעו מקרים נוספים בהם יש לכוף הבעל ליתן גט לאשתו, כגון - כאשר הבעל אינו מוכן לעבוד ולפרנס את משפחתו, לספק לאשתו את עונתה או שהוא נוהג כלפיה באלימות מרובה שאז יש לאכוף עליו ליתן לה גט ולהוסיף את כתובתה .

האומר: איני זן ואיני מפרנס, כופין אותו לזון. ואם אין ב"ד יכולים לכופו לזון, כגון שאין לו במה לפרנס ואינו רוצה להשתכר להרוויח ולזון, אם תרצה היא, כופין אותו להוציא מיד וליתן כתובה. וכן הדין למי שאינו רוצה לשמש

שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף ג

וכן מצאנו – "ולמי שהורגל לכעוס ולהוציא את אשתו תמיד שכופין אותו להוציא וליתן כתובה"

§שו"ת הרשב"א חלק א סימן תרצג

ויודגש, למרות שמתן הגט צריך להעשות מרצונו של הבעל הרי מעת שנכפה עליו ליתן גט ע"פ דין - הגט כשר . ובלשון התלמוד – "כופין אותו עד שיאמר רוצה אני"

§בבא בתרא מ"ח , א

§וכן ראה רמב"ם הלכות גירושין פרק ב' הלכה כ'

וכאן שורשה של בעיה - רבים מהפוסקים סבורים כי ניתן לכפות הבעל לגרש את אשתו אך ורק במקרים הספציפיים בהם נאמר בתלמוד "כופים להוציא" אך בכל עניין אחר מותר להפעיל על הבעל לחץ מתון בלבד .

"כל אלו שאמרו להוציא, כופין אפי' בשוטים. וי"א שכל מי שלא נאמר בו בגמרא בפירוש כופין להוציא, אלא יוציא בלבד, אין כופין בשוטים אלא אומרים לו: חכמים חייבוך להוציא, ואם לא תוציא מותר לקורתך עבריין"

שולחן ערוך אבן העזר סימן קנד סעיף כא

ועוד ראה בעניין -

שו"ת הרשב"א חלק א, אלף קצב וכן חלק ה' , צ"ה תשובות בעלי התוספות ע"ה

שו"ת הרא"ש י"ז, ו

תשובות חכמי פרובינציא מ"ח, ע"ב, ע"ג,ע"ד,ע"ה,ע"ח ועוד רבים

וראה דעת החולקים : הרמב"ם, הלכות אישות , פרק י"ד הלכה כ' הפוסק כי יש לכוף בעל אשר אישתו מואסת בו מטעם אמיתי ולא משום שנתנה עיניה באחר, וכן ראה התשב"ץ, חלק ב' סימן ח', ואף בין האחרונים יש שהחזיקו בדעתו דוגמת הרבי מלובביץ'

בשו"ת "צמח צדק" סי' קל"ה

ומתוך שכך פוסק הרמ"א (ר' משה איסרליש, אשכנז, המאה ה-16) -

"וכיון דאיכא פלוגתא דרבוותא,(= וכיוון שקיימת מחלוקת בין גדולים) ראוי להחמיר שלא לכוף בשוטים, שלא יהא הגט מעושה (טור בשם הרא"ש)"

באותה רוח פסקו רבים ממורי ההלכה כי בכל עניין בו יש מחלוקת בין הפוסקים בשאלה האם עומדת לאישה עילת גירושין יש להחמיר ולהימנע מאכיפת גט.

כך, כדוגמה, ר' שבתי כ"ץ, בעל הש"ך, מגדולי ההוראה ומפרשי השולחן ערוך במאה ה-17, בספרו "גבורת אנשים" סימן מ"ט מבהיר כי בכל מקרה בו קיימת אפשרות לפרש את הדין להקל או להחמיר – יש לאמץ את הפרשנות המחמירה, הנמנעת מאכיפת גט, זאת על מנת להימנע מסיכון הפיכתו של הגט למעושה .רבים מהפוסקים אימצו ויישמו גישה זו בעיקביות.

החת"ם סופר, גדול פוסקי הונגריה, במאה ה- 18, אף הבהיר את הסברה העומדת מאחורי גישה זו לפיה כאשר בית דין מחייבים בעל לגרש את אשתו אין לראות בגט כמעושה שכן אנו מניחים שנוח לאדם לקיים דברי חכמים שהורו לו ליתן גיטו אך כאשר יש מחלוקת בין הפוסקים יכול הבעל לטעון מדוע שאשמע דווקא בקולו של פוסק זה כאשר קיימת דעה הפוכה של פוסק אחר, ובלשונו של החת"ם סופר–

"הכא- יאמר נא המגרש: מאן לימא לן שמצוה לשמוע דברי הרא"ש? דילמא (=אולי) מצוה לשמוע דברי המרדכי? ...על כן אין נראה שום הווא אמינא לכייף לגרש (= לא עולה הסברה לכופו ליתן גט)"

§שו"ת חת"ם סופר , חלק ג' , אה"ע א' סי' קט"ו

במקרים שכאלה, בהם קיימת מחלוקת פוסקים, מתיר הרמ"א להטיל סנקציות שונות מתונות יותר על סרבן הגט -

"ומכל מקום יכולין ליגזור על כל ישראל שלא לעשות לו שום טובה או לישא וליתן עמו, או למול בניו או לקברו, עד שיגרש. ובכל חומרא שירצו ב"ד יכולין להחמיר בכהאי גוונא, ומלבד שלא ינדו אותו. "

גישה זו מקורה בדברי רבינו תם אשר סבר כי במקום שאין לכפות גט עדיין פתוחה לפני בית הדין הדרך להטיל סנקציות שונות על הסרבן. בחיבורו "ספר הישר" מבהיר רבינו תם כי ניתן להפעיל כנגד הסרבן סוגים שונים של הרחקות חברתיות ו "שבזה אין כפייה עליו, שאם ירצה מקיים והוא לא ילקה בגופו מתוך נידוי זה (=הרחקה זו) אך אנו נתפרד מעליו". הסנקציות הנזכרות קיבלו את הכינוי "הרחקות דרבינו תם".

ספר הישר , שו"ת סימן כ"ד

וכן ראה – שו"ת מהרי"ק שורש ק"ב, אור זרוע הגדול, חלק א' סי' קט"ו , שו"ת מהרשד"ם חלק אה"ע סי' ע"א, שו"ת מהריב"ל חלק ב' סי' י"ח, שו"ת ציץ אליעזר חלק י"ז סי' נ"א, שו"ת יביע אמר חלק ג', חלק אה"ע סי' כ"ג

ההגיון העומד בבסיס דבריו של רבינו תם הינו ש"הרחקותיו", בניגוד למלקות בשוטים, נידוי וכיוצ"ב אינן מכוונות כנגד "גופו" של הסרבן אלא מכוונות באופן עקיף למניעת טובה הצומחת לו מהחברה עימה הוא חי. וכפי שמבהיר הגר"א :

"דיכול להנצל מזה לילך לעיר אחרת. וכל שאין עושין מעשה בגופו לאו עישוי מקרי, וכ"ז עושין לו על שעבר על דברי חכמים".

§הגר"א בסימן קנ"ד ס"ק ס"ז (אך השווה - מועד קטן י"ז, א)

ז' ורהפטיג, כפיית גט להלכה ולמעשה, שנתון המשפט העיברי ג-ד (תשל"ו – תשל"ז) 153,162

א' בארי, הרחקות רבינו תם, שנתון המשפט העיברי י"ח- י"ט (תשנ"ב- תשנ"ד)65, 73-74

13. אף המחוקק הישראלי אימץ בחקיקתו סנקציות שונות שישמשו כ"שוט" בידי בית הדין הרבני לצורך אכיפת פסק דין ו/או החלטה למתן גט . וזוהי לשונו של חוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה-1995 -

" 1. ציות לפסק דין של גירושין [תיקון: תשנ"ה, תש"ס, תשס"ד]

(א) קבע בית דין רבני, בפסק דין או בהחלטה (בחוק זה - פסק דין), שאיש יתן גט לאשתו, והאיש לא קיים את פסק הדין, רשאי בית הדין, במטרה להביא לקיום פסק הדין, ליתן נגדו בהתאם להוראות סעיף 4, צו הגבלה כמשמעותו בסעיף 2 או צו הגבלה בדרך של מאסר כפיה כמשמעותו בסעיף 3 או צו הגבלה בדרך של בידוד בהתאם להוראות סעיף 3א (להלן - צו הגבלה).

(ב) לעניין סעיף זה, אין נפקה מינה אם ננקטה בפסק הדין לשון של כפיה, חובה, מצווה, הצעה או לשון אחרת." ( הדגשה שלי – צ.ו)

הסנקציות המפורטות בחוק והעומדות לבית דין בבואו לאכוף מתן גט הינן מגוונות – עיכוב יציאה מהארץ, ביטול דרכונו של הסרבן, שלילת רישיון הנהיגה, איסור על מינויו למשרות ציבוריות, ביטול רישיונות לעיסוקים שונים הדורשים רישיון וכן הטלת הגבלות שונות על חשבון הבנק שלו ואף הסנקציה החמורה של מאסר הסרבן ומניעת הטבות שונות הניתנות לאסיר או עצור רגיל במהלך שהותו במאסר .

בסנקציות הנזכרות ביקש המחוקק הישראלי לאמץ את הרחקותיו של רבינו תם והרעיון העומד מאחריהן, וכך נאמר בדברי ההסבר להצעת החוק -

"המשפט העיברי מכיר, נוסף על כפית גט, בדרגות שונות של פסקי גירושין: רצוי לגרש, מצווה לגרש, או חובה להתגרש...במקרים אלה, שאינם נופלים בגדר "כפית גט", אין כיום אפשרות אכיפה על פי חוק. ברם, בהתאם להלכה, קיים אמצעי רב עוצמה, שלפיו ניתן להרחיק בעל, המסרב לקיים פסק דין כאמור, מהחיים החברתיים של הקהילה ולשלול ממנו את הזכויות המוענקות לו במסגרתם. אמצעי זה ידוע בספרות ההלכה בכינוי "הרחקות דרבינו תם", הצעת חוק זו מטרתה לרתום מכשיר הלכתי לפתרון מצוקתן של נשים מעוכבות גט, בנסיבות שאין בהן עילה למתן צו כפיה. שלילת הזכויות האזרחיות, כמוצע, עולה בקנה אחד עם יישום רעיון "ההרחקה דרבינו תם" בקהילות היהודיות בזמנו..."

ואולם הסנקציות האמורות אינן פותרות לחלוטין את בעיית סרבנות הגט – שכן בשל החשש שכפיית גט באמצעות סנקציות שונות תביא למצב של "גט מעושה" ממעט בית הדין להשתמש בהן ועושה כל שביכולתו על מנת להביא הצדדים להסכמות בכל הקשור לסידורו של הגט, בהעדר הסכמה ניתן פסק הדין המחייב גירושין אחר דיונים רבים וממושכים .

נמצאנו למדים - אם אין פסק הדין מגיע לדרגת חיוב בגט לא ינקוט לרוב בית הדין בסנקציות כנגד הסרבן, ויותר מכך גם אם ינקטו כנגדו הליכי אכיפת גט הרי באם עומד הסרבן בסנקציות אשר הוטלו עליו או שמבקש הוא להציק ולהתנקם באשתו – תמצא עצמה האשה כבולה אליו לעולמים עד שהמוות יפריד בינותם! - כך היה בעניין דנן 

§על פתרונות שונים שהוצעו במהלך הדורות לתקנתן של עגונות - כהפקעת הקידושין, בטלות הנישואין מראשיתם בהיותם נישואי טעות טעות, סידור נישואין על תנאי וכיוצ"ב ראה באריכות ובפירוט רב בפסק דינו המאלף של כב' הש' א' רובינשטיין בבג”צ 6751/04 מ' ס' נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים ואח' , תק- על 2004 (4), 2078

קודם שנבחן האם בנדון עומדת לתובעת עילה נזיקית כנגד הנתבע, נדון בטענות מקדמיות שהועלו ע"י הנתבע .

14. האם חלה התיישנות על תביעת התובעת כנגד עזבון הנתבע ?

ע"פ סע' 5 לחוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958 (להלן: חוק ההתיישנות) מועד התיישנותה של תביעה כספית מסוגה של התביעה שלפנינו הינו שבע שנים.

ואולם בסע' 13 לחוק ההתיישנות מובהר כי –

"בחישוב תקופת ההתיישנות לא יבוא במנין הזמן שבו היו בעלי הדין נשואים זה לזה; בנישואין שהוכרזו כדין בטלים מעיקרא או שהופקעו כדין, יראו את בעלי הדין לעניין סעיף זה, כאילו היו נשואים זה לזה עד יום ההכרזה או עד יום ההפקעה."

נוכח סירובו של המנוח ליתן גט לתובעת המשיך קשר הנישואין בניהם עד לפטירתו ביום 21.12.98. כיוון שהתביעה הוגשה במהלך שנת 2001 הרי שטרם חלפה תקופת ההתיישנות .

ב"כ הנתבע טוען בסיכומיו כי על אף שהצדדים לא התגרשו הרי שיש לראות בעצם הפירוד והנתק המוחלט שחל בניהם את מועד עזיבת התובעת את בית הצדדים כמועד ממנו יש למנות את תקופת ההתיישנות !

טענה זו מוטב לה שלא נטענה כלל, היעלה על הדעת שהמנוח לא זו בלבד שלא שיחרר התובעת מכבליו אף יצא נשכר ממחדלו זה? האומנם אפשר שבשל סירובו של המנוח ליתן גט לתובעת תמנה תקופת ההתיישנות מהמועד שנאלצה לנוס מפניו ולעזוב את דירת הצדדים תחת מועד פקיעת הנישואין בפועל ? – ברי כי יש לשלול מכל וכל טענה זו.

לבד מכך הוראת הדין בנדון הינה הוראה ברורה שאינה צריכה לפרשנות – כל עוד נשואים הצדדים, והרי כל עילתה של תביעה זו הינה בכך שלא הותרו נישואיהם, לא מתחיל מרוץ ההתיישנות .

יחד עם זאת, יאמר כבר עתה - אף שהתביעה בכללותה לא התיישנה אני סבור כי חלק מעילות התביעה הנטענות ע"י התובעת דינן להדחות בשל טענת שיהוי ואולם על כך יורחבו הדברים בהמשך החלטתי על פי מקומם ועניינם.

15. תביעה נזיקית נגד עזבונו של סרבן גט

היו אלה שופטי בית המשפט לענייני משפחה בירושלים אשר חרשו תלמים ראשונים בהכשרתה של תביעת פיצויים בעילה נזיקית כנגד סרבן גט .

כב' הש' בן ציון גרינברגר דחה, בתמ"ש 3950/00, בקשה למחיקה על הסף של תביעת נזיקין כנגד סרבן גט בקובעו כי –

"הפגיעה באוטונומיה של האישה שהינה פועל יוצא מעיגונה על ידי בעלה- הינה לדעתי נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין "

עוד נקבע כי לבתי המשפט לענייני משפחה הסמכות לדון בתובענה כיוון ש-

"התביעה הינה לפיצוי כספי בלבד, וזאת על בסיס עילה בנזיקין ובנזיקין בלבד. ככל שהטענה היא שנגרמה (צ"ל – שנגרם, צ.ו) לאישה נזק בגין התנהגותו של הבעל , העובדה שההתנהגות המזיקה קשורה לאי מתן גט אינה מכניסה את העילה הנזיקית לתחום של "ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה ותושביה" שבסמכותם הבלעדית של בתי הדין, גם אם המחדל באי ביצוע ה"אקט" הזה הינו מעשה אשר עצמו נתון לסמכותו של בית הדין "

§תמ"ש 3950/00 פלונית נ. פלוני , תק – מש 20001 (1) 124

בעניין שלפנינו שאלת הסמכות אינה עולה כלל שכן מדובר בתביעת פיצויים כנגד עזבון, עניין שאינו מצוי כלל בסמכותו של בית הדין הרבני.

כפי שפסק כב' הש' י. גרניט בתמ"ש 5760/01 –

"תביעת פיצויים נגד העזבון אינם עניין של נישואין וגירושין, לפיכך הנושא אינו בסמכותו של בית הדין הרבני"

§בש"א 12752/01 בתמ"ש 5760/01 מנהל עזבון פלוני ז"ל נ. פלונית, פורסם באתר פסקדין

512524512

אף כב' סגן הנשיא הש' פיליפ מרכוס דחה בקשה למחיקה על הסף של תביעת נזיקין אשר הוגשה ע"י מסורבת גט בקובעו כי קיימות לכאורה עילות נזקיות אשר אפשר שתוכחנה ע"י התובעת .

§תמ"ש (י-ם) 9101/00 פלוני נ. פלונית, ט.פ

כב' הש' מנחם הכהן, אף הוא מבית המשפט לענייני משפחה בירושלים, היה הראשון לזרוע הזרע בתלמים ולפסוק פיצויי נזיקין כנגד סרבן גט. בהחלטתו בתמ"ש 19270/03 כ.ש נ. כ.פ (פורסם בתקדין), קבע כי המסרב ליתן גט לאישתו, על אף שבית הדין הרבני חייבו לעשות כן, עוול כנגדה בעוולת הרשלנות ולפיכך ראוי שיפצה אותה על נזקיה .

להלן אלך בנתיב שהתווה כב' הש' הכהן אף שאטה ימין ושמאל לאורכה של הדרך, פעם אצמצם ופעם ארחיב, פעם אסכים ופעם אחלוק, הכל על פי הבנתי והגיון ליבי .

16. התביעה הנוכחית הינה כנגד עזבונו של המנוח.

סע' 19 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] קובע כי עילת תביעה הקיימת נגד אדם עומדת אף כנגד עזבונו. וזו לשון הסעיף :

"19. השפעת מוות על עילת תביעה

(א) נפטר אדם - כל עילות תביעה בשל עוולה שהיו עומדות לנפטר או נגדו, יוסיפו לעמוד בעינן, בכפוף להוראות סעיף זה, לטובת עזבונו או נגד עזבונו, הכל לפי העניין.

(ב) ...

(ג) נסבל נזק על ידי מעשה או מחדל שהיו משמשים עילה לתובענה בשל עוולה נגד אדם פלוני אלא שנפטר לפני הנזק או בשעת הנזק, יראו, לעניין פקודה זו, את עילת התובענה שהיתה קיימת נגדו בשל המעשה או המחדל אילו נפטר אחרי הנזק, כאילו היתה קיימת נגדו לפני שנפטר."

בנדון עיגן המנוח את אישתו משך שנים רבות ומנע ממנה את הגט לו יחלה, אך ורק מותו של המנוח שיחרר את התובעת מכבלי עגינותה. אנו סבורים, כפי שיובהר בהמשך הדברים, כי המנוח עוול בעוולת הרשלנות כלפי התובעת וכן שהפר חובה חקוקה במעשיו ובמחדליו – לפיכך, מעת שעמדה כנגדו עילת תביעה נזיקית בחייו מוסיפה היא ועומדת כנגד עזבונו לאחר מותו .

17. רשלנותו של סרבן גט

מהי רשלנות ? - סימן ד' לפקודת הנזיקין (נ"ח) עוסק בעוולת הרשלנות, וזו לשונו של סע' 35 לפקודה -

"עשה אדם מעשה שאדם סביר ונבון לא היה עושה באותן נסיבות, או לא עשה מעשה שאדם סביר ונבון היה עושה באותן נסיבות... הרי זו התרשלות; ואם התרשל כאמור ביחס לאדם אחר, שלגביו יש לו באותן הנסיבות חובה שלא לנהוג כפי שנהג, הרי זו רשלנות, והגורם ברשלנותו נזק לזולתו עושה עוולה."

ארבעה יסודות עומדים בבסיסה של עוולת הרשלנות - קיומה של חובת זהירות, הפרת החובה, התרחשותו של נזק וקיומו של קשר סיבתי בין הנזק להפרת חובת הזהירות .

להלן נבחן האם התקיימו יסודות העוולה בענייננו .

18. קיומה של חובת זהירות –

ע"פ הוראת סע' 36 לפקודת הנזיקין אדם חב חובת זהירות "כלפי כל אדם...כל אימת שאדם סביר צריך היה באותן נסיבות לראות מראש שהם עלולים במהלכם הרגיל של דברים להיפגע" מהתנהגותו.

לצורך בחינת קיומה של חובת זהירות יש לבדוק תחילה האם סרבן גט יכול היה לצפות שהתרשלותו תגרום נזק לאשתו . כפי שהובהר בעניין "ועקנין" המשמש כפסק הדין מנחה בסוגית הרשלנות –

קיומה של חובת הזהירות המושגית נקבע על-פי מבחן הצפיות. המבחן הוא, אם אדם סביר "צריך היה" (OUGHT) לצפות להתרחשות הנזק ... אמת הדבר, נקודת המוצא העקרונית היא, כי מקום שניתן לצפות נזק, כעניין טכני, קיימת חובת זהירות מושגית, אלא אם כן קיימים שיקולים של מדיניות משפטית, השוללים את החובה (ראה: LORD REID בפרשת (HOME OFFICE V. DORSET YACHT CO. LTD. (1970)

§ע"א 145/80 - שלמה ועקנין נ' המועצה המקומית, בית שמש ואח' . פ"ד לז (1) 113 ,עמ' 114-115.

בעניין דנן נראה כי מתקיימת דרישת הצפיות, ויפים לעניין דברי המלומדים קפלן ופרי במאמרם-

"אין ספק כי אדם שאשתו מבקשת לבטל את השותפות עימו ולהתחיל בחיים חדשים בלעדיו (עם או בלי אדם אחר) יכול לצפות שהימנעותו ממתן גט לאחר שחויב לעשות כן תגרום לאשה סבל רב . בנקודה זו אי אפשר להתעלם מן העובדה שהתנהגותו של הסרבן הינה זדונית לעיתים קרובות, קיומו של זדון מעיד - בדרך של קל וחומר – על קיומה של צפיות, מי שמתכוון לגרום נזק ופועל לשם מימוש כוונתו צופה בוודאי שהנזק המתוכנן יגרם ..."

יחיאל קפלן ורונן פרי, על אחריותם בנזיקין של סרבני גט, עיוני משפט כ"ח חוברת 3 , 773,795

קשר הנישואין הינו קשר יחיד ומיוחד והוא מצטרף לקבוצת הקשרים המשפחתיים כקשרי הורים וילדיהם, קשרי אחים וכיוצ"ב, מדובר, איפוא, בקשר עמוק ואינטנסיבי. זיקה שכזו יוצרת חובת זהירות בכל הקשור לעניינים העולים מתוך הקשר האישי והקירבה המיוחדת. יותר מכך - בכל הקשור לבני זוג יהודיים נוטל האיש בהיכנסו לעול הנישואין התחייבות לכבד את אשתו, לא לצערה ולדאוג לרצונותיה, התחייבות זו נמשכת עד לפקיעת הנישואין ומקורה נזכר בכתובה היהודית, והנה לנו – הכתובה היהודית היא כשלעצמה מהווה מקור ועֵד לחובת זהירות של הבעל היהודי כלפי אשתו.

לעניין החובה העולה מכח התחיבויות הכתובה, ראה -

שולחן ערוך, חושן משפט רכח, ג,

רמב"ם מתנות עניים פרק ח' הלכה ט"ו

תשובות הגאונים , שערי צדק , חלק ד', שער א, סי' י"ג

לעניין זה יפים דבריה של כ' הש' נילי מימון -

"אכן, בין בעל ואישה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, הגינות והתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר. בכך מתקיים היסוד הנדרש לקיום עוולת הרשלנות והוא האחריות המושגית."

§תמ"ש (ירושלים) 18551/00 - ק. ס. נ' ק. מ. . תק-מש 2004(2), 279 ,עמ' 292.

בעניין דנן מצטרפת לחובה המושגית אף החובה הקונקרטית, התובעת והמנוח היו נשואים זה לזה, התובעת סבלה סבל רב בשל התנהגותו של המנוח כלפיה ואף נאלצה לעזוב בשלה את ביתם המשותף לאחר כעשר שנות נישואין, למעלה מעשרים שנה התדיינו הצדדים בניהם כאשר התובעת עותרת ומתחננת לפני המנוח כי יתן לה גיטה, אף בית הדין אמר את דברו בענין והבהיר כי תביעת התובעת צודקת וכי על המנוח לגרשה.

ניתן לומר, איפוא, כי המנוח הוזהר והותרה מפורשות שהתנהגותו פוגעת פגיעה של ממש בתובעת ובזכויותיה וכי עליו לעשות מעשה וליתן לה גט כריתות אלא שהוא בחר לעצום עיניו להתעלם מסיבלה .

19. הפרת חובת הזהירות

בפסיקה עיקבית של בתי המשפט הובהר כי בכללו של מעשה או מחדל רשלני יכול לבוא אף מעשה רצוני או זדוני אשר אינו סביר בקנה מידה אוביקטיבי.

בעניין אמין קבע כב' הש' אנגלרד כי אב נהג ברשלנות עת התעלם מילדיו, הפנה להם עורף ונהג בהם בקשיות לב עת היו זקוקים ליחס וחום אבהי, בית המשפט הבהיר כי -

"...המחדלים של האב עולים כדי התנהגות בלתי סבירה, בלשון ההמעטה. העובדה כי האב חדל מלדאוג לילדים מתוך כוונה אינה גורעת מן האפשרות כי נתקיים יסוד ההתרשלות. כי ההתרשלות, במובנה הטכני, יכולה לכלול גם מעשים ומחדלים מכוונים, משום שהמבחן לקיום ההתרשלות הוא אי הסבירות של ההתנהגות והצפיות של הנזק..."

(הדגשה שלי – צ.ו)

§ע"א 2034/98 - יצחק אמין נ' דוד אמין ו-2 אח' .תק-על 99(3), 1324 ,עמ' 1329.

וכן ראה מאמרם של דר' רובינשטיין ודניאל פרידמן –

"...התנהגות שאינה תואמת את קנה המידה האובייקטיבי מהווה רשלנות, ואחת היא אם המניע להתנהגות זו הוא רצון מכוון, אי איכפתיות או חוסר תשומת לב..." (הדגשה שלי- צ.ו)

§דר' אמנון רובינשטיין, דניאל פרידמן, אחריות עובדי ציבור בנזיקין, הפרקליט כא תשכ"ה  61, 66, 67.

עוד ראה בעניין זה –

§ע"א 732/80 ארנס נ. בית אל – זכרון יעקב פ"ד ל"ח (2) 645, פיסקה 6 לפסק דינו של כב' הש' שמגר.

§ע"א 593/81 מפעלי רכב אשדוד בע"מ נ. ציזיק ז"ל , פ"ד מ"א (3) 169

§ע"א (תל-אביב-יפו) 4224/98 - אלמור יבוא ושווק נ' יוסף מלכית . תק-מח 2000(4), 1098 ,עמ' 1100.

§וכן עיין סע' 461 (ב) להצעת חוק דיני ממונות .

לטעמי, אדם המסרב משך שנים רבות להיעתר לבקשת אשתו להתגרש ולסיים את קשר הנישואין בניהם, אוטם אוזניו להוראות בית הדין הרבני המורה לו לגרשה, מהתל באישה ובבית הדין בהבטחות שווא כי אכן ייתן את הגט המיוחל אך אינו מתכוון לכך כלל וכלל - מפר את חובת הזהירות כלפיה, שכן ברי לו - לאותו סרבן - ככל אדם סביר, שבהתנהגותו זו הוא מצער צער רב את האשה גורם לה נזק ריגשי, פוגע בזכויותיה לחופש, עצמאות, ופרטיות חוסם דרכה מלהנשא לאחר, להוסיף וללדת ילדים ולקיים חייה בשלווה ונחת הנדרשים לאדם באשר הוא אדם . ובלשונם של המלומדים קפלן ופרי –

"כאשר מתקיימת בין שני אנשים קירבה או תלות המחייבות את האחד לדאוג באופן אקטיבי לרווחתו של האחר ניתן לומר כי מחדלו של האחד הוא "רשלני" אם הנזק שעתיד להיגרם בגינו לאדם האחר הינו ממשי, וכאשר הנזק אינו ודאי - אם תוחלת הנזק ממשית. אין ספק שבעל המנצל את כוחו כדי לפגוע באשתו מסב לה נזק ממשי ואינו נוהג כלפיה כפי שבעל סביר היה נוהג ...מעשיו המוקדמים של האיש גורמים לאישה נזק נפשי מתמשך כל עוד קשר הנישואין מתקיים. בנסיבות אלו ניתן לומר שהמחדל של אי ציות לפסק דינו של בית הדין הרבני אינו אלא אחד ממרכיביה של ההתנהגות המזיקה שסבירותה עומדת על הפרק...התרשלותו של הבעל מתבטאת לפיכך ביצירת הסיכון המוקדמת, שתוצאותיה נמשכות כל עוד לא הופסקו על ידי מתן גט לאישה . על פי הגיון זה יצר הבעל בהתנהגותו סיכון ממשי של פגיעה בנוחותה, באושרה ואולי אף בבריאותה של האישה"

§שם,שם עמ' 852,853

פשוט, איפוא, כי בעניין דנן המנוח אשר התעלם משוועת אשתו ומהוראת בית הדין המורה לו לגרשה הפר חובת הזהירות המוטלת עליו, והיה עליו לצפות כי התנהגותו תגרום סבל רב לאשתו.

לצורך קיומה של עוולת הרשלנות נותר לנו לבחון, איפוא, האם כתוצאה מהפרת חובת הזהירות של המנוח אכן נגרם נזק לתובעת .

20. הנזק נשוא סרבנותו של המנוח ליתן גט לתובעת

נזק מוגדר בסע' 2 לפקודת הנזיקין כ – "אובדן חיים, אובדן נכס, נוחות, רווחה גופנית או שם טוב או חיסור מהם, וכל אובדן וחיסור כיוצאים באלה".

ההגדרה רחבה דיה בכדי לכלול נזק שאינו ממוני, כזה שענינו פגיעה נפשית, סבל, צער עוגמת נפש וכיוצ"ב . הדבר פורש והובהר בעניין גורדון שם נקבע כי פקודת הנזיקין (נ"ח) מגנה גם על "על האינטרס של הניזוק בנפשו, בנוחותו ובאושרו"

§ע"א 243/83 - עיריית ירושלים נ' אלי גורדון . פ"ד לט(1) 113.

בשורה של פסקי דין שניתנו לאחר פסק הדין בעניין גורדון, נקטו בתי המשפט בגישה דומה ופסקו פיצויים בגין פגיעות באינטרסים לא מוחשיים של תובעים בנזיקין.

ראה לדוגמה -

§ע"א 4500/90 - מאיר הרשקו ואח' נ' חיים אורבך .תק-על 95(1), 645. (פיצוי בגין עוגמת נפש לכותב שהפרו זכויות יוצרים השיכות לו )

§ע"א 558/84 - מזל כרמלי נ' מדינת ישראל ו-4 אח' . פ"ד מא(3) 757 .(פיצוי בגין פגיעה בכבודו וחירותו של אדם שאושפז בכפיה ושלא כדין בבית חולים לחולי נפש )

§ע"א 1730/92 - פדאללה חסן פארס מצראווה נ' חסן פארס אחמד .תק-על 95(1), 1218 ,עמ' 1220.(פיצוי לאשה בגין כאב וסבל שנגרמו לה עת גירשה בעלה בעל כורחה)

בעניין דעקה הרחיב ביהמ"ש את היקפם של הנזקים הלא ממוניים בכך הגדיר אף פגיעה באוטנומיה של אדם כראש

נזק המזכה בפיצוי, ובלשונו של כב' הש' ת. אור -

 

"אני סבור, על רקע זה, כי יש לראות גם בפגיעה בכבודו של אדם ובזכותו לאוטונומיה, הטבועה בביצוע פרוצדורה רפואית בגופו שלא בהסכמתו המודעת, משום נזק בר פיצוי בדיני הנזיקין, הפגיעה, שלא כדין, ברגשותיו של אדם כתוצאה מאי כיבוד זכותו היסודית לעצב את חייו כרצונו, מהווה פגיעה ברווחתו של אותו אדם, והיא נכנסת לגדר, הגדרת "נזק" האמורה. זאת, בין שנראה בה משום פגיעה ב"נוחותו" של אדם, ובין שנראה בה משום "אבדן או חיסור כיוצאים באלה", כלשון הגדרת נזק בסעיף 2 לפקודה. אכן, עמדנו על מרכזיותה של הזכות לאוטונומיה בעיצוב זהותו וגורלו של האדם בחברה בה אנו חיים. ראינו את חשיבותה של זכות זו ליכולתו לחיות כפרט חושב ועצמאי. מתבקשת המסקנה כי זכות זו היא חלק חיוני, בלתי נפרד, באינטרס של אדם "בנפשו, בנוחותו ובאושרו (עניין גורדון הנ"ל בעמ' 142), אשר הפגיעה בו עשויה לזכותו בפיצויי נזיקין ...."

§ע"א 2781/93 - מיאסה עלי דעקה נ' בית החולים "כרמל", חיפה .תק-על 99(3), 574.

§וכן ראה ע"א 1338/97 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' תופיק, פ"ד נז(4) 673.

ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה מתקיים בכל הקשור לאישה הנאלצת לשבת תחתיה כיוון שבעלה מסרב לשחררה מכבלי עגינותה . כך נשללת ממנה האפשרות להינשא לאחר ולהביא ילדים לעולם (שכן ילדיה יחשבו כממזרים כל עוד לא ניתן לה גיטה), חופש הבחירה של האשה נפגע, אם כן, באופן קשה ומהותי .

לעניין זה יפים דבריה של כב' הש' טובה שטרסברג בעניין נחמני –

"...בעקרון, האוטונומיה להקמת משפחה, לתכנון משפחה, ולהולדת ילדים היא תחום של צנעת הפרט. חירותו של אדם כוללת את חירות ההחלטה העצמאית בעניני נישואין, גירושין, הולדה, ובכל נושא אחר מתחום צינעת הפרט והאוטונומיה של הפרט...."

§ע"א 5587/93 - דניאל נחמני נ' רותי נחמני ו-2 אח' . פ"ד נ(4) 661 ,עמ' 706-707.

93537102205

הפגיעה בזכותו של אדם להקמת משפחה הוכרה בפסיקה אמריקאית כפגיעה בפרטיות.

"If the right of privacy means anything, it is the right of the individual, married or single, to be free from unwarranted governmental intrusion into matters so fundamentally affecting a person as the decision whether to bear or begat a child"

§ Eisenstadt v. Baird,405 U.S 438,453S.Ct 1029, 1038 (1972)

וכן -

"Freedom of personal choice in matters of marriage and family life is on of the liberties protected by the Due Process Clause of the Fourteenth Amendment"

§ Board of Education v. LaFleur, 414 U.S 632,639,94 S. Ct 791,796

נוכח הוראות חוק יסוד כבוד האדם וחירותו הרואות בשמירה על כבודו של אדם ופרטיותו ערכֵּי- על, ראוי, לטעמי, לאמץ את עמדת המשפט האמריקאי אף לשיטתנו .

 

מכל מקום, כב' הש' בנציון גרינברגר כתב על נזקיה של המסורבת גט , בין השאר, כי –

"הפגיעה באוטונומיה של האישה, שהינה פועל יוצא מעיגונה על ידי בעלה, הינה לדעתי נזק בר פיצוי לפי פקודת הנזיקין (נ"ח)"

ועוד כתב –

" זכותה של אישה לקבוע לעצמה מתי ברצונה לנתק קשרי נישואין ומתי ברצונה להתחתן מחדש. רצונה 'לכתוב את סיפור חייה כרצונה ועל פי בחירתה' הינו זכות יסוד אשר ודאי תמצא את מקומה בזכות המסגרת האמורה. שאיפתה של האישה הרוצה בגירושין להגשים את הווייתה האישית כאדם חופשי הקובע את גורלו, ראויה לכל הגנה כחלק בלתי נפרד מכבודה כאדם..."

§תמ"ש (ירושלים) 3950/00 פלונית נ' פלוני ואח', תק-מש 2001 (1) 124,

והמלומדים קפלן ופרי כתבו –

" הפגיעה ביכולתה של האישה להגשים את רצונה נוגעת במרכיבים מרכזיים ומהותיים של השאיפה להגשמה עצמית :קיום קשר זוגי והורות מדובר בפגיעה קשה ומהותית בחופש הבחירה של הפרט"

§שם , שם עמ' 856

הנה פרטנו ראשי נזק רבים לנזקיה של האשה היושבת בעגינותה נוכח סירוב בעלה לשחררה מכבליה- הפגיעה בפרטיות, הפגיעה באוטונומיה, הפגיעה בחופש, הפגיעה בזכות ללדת ילדים וכיוצ"ב. ומעל הכל עומד ראש הנזק הכללי של – כאב וסבל, סיבלה של אישה השבויה ביד בעלה- כלואה בכלא ללא סורגים .

21. על צערה וסיבלה של מסורבת גט – "ולעלובת נפש תושיע"

"במקום שיש עיגון אין שלום, וכל התורה כולה לא ניתנה אלא למען עשית שלום"

 

(מהרש"א סוף מסכת יבמות)

 

על צערן וסיבלן של העגונות ומסורבות הגט כתבו וזעקו חכמי ישראל לדורותיהם בתשובות לשאלות שנשאלו, בפסקי דיניהם, בתפילותיהם, בשירה ובפרוזה. נביא מעט מן השפע –

 

הר' יואל סירקיס (בעל פירוש הב"ח), פולין, המאה ה-16, כותב בספר תשובותיו-

 

"ע"ז נמי (= על זה גם ) אמר שלמה:" ראיתי דמעת העשוקים ואין להם מנחם" וכל מי שמתיר עגונה אחת בזמן כאלו בנה אחת מחרבות ירושלים העליונה "

 

בדבריו מרמז הרב יואל סירקיס לכך שסיבלה של העגונה פוגע אף בשלוותו של הבורא עד אשר "ירושלים העליונה" מזדעזעת.

 

§שו"ת ב"ח החדשות סימן סד

 

הפוסקים הכירו בצערה של היושבת עגונה עד שלא פעם מצאו עצמם סוטים מעקרונות הלכתיים על מנת להתירה מעגינותה , כך מצאנו, כדוגמה, את ר' אברהם ענתבי כותב –

 

"וכל היד הבאה לחקור כדי לתור להמציא איזה מנוח לעגונות הרי זה משובח" וכנגד המחמירים הוא כותב "ומי שרוצה להחמיר בעניין כזה אינו אלא מחוסר ידיעה וקולר האשה תלוי בצווארו, ואני את נפשי הצלתי" (הדגשה שלי – צ.ו)

 

§שו"ת מור ואהלות , אבן העזר, סי' ט'

§וכן ראה ספר העגונות, הוצאת מוסד הרב קוק, ירושלים, תשי"ד, עמ' 20

 

במהלך הדורות תוקנו תפילות שונות אשר יש בהן להביע ולתאר צערה וסִבלה של מסורבת הגט ותחינתה לשיחרורה מעגינותה .

 

הרב מרדכי טנדלר, נכדו של הרב משה פינשטיין זצ"ל, כתב תפילה אשר הרב מרדכי אליהו, הרב הראשי לשעבר, הוסיף עליה תוספת משלו וזו לשונה–

 

בִּשְׂכַר זֶה הקב"ה, יִמָּלֵא רַחֲמִים עֲלֵיהֶן, לְהַחֲזִיקָן וּלְהַצִּילָן וּלְאַפְשְׁרָן לְהִתְחַתֵּן וּלְהִכָּנֵס תַּחַת חֻפָּתָן, [תוספת המוצעת על ידי הרב מרדכי אליהו: "הרחמן יתן בלב כל הבעלים שחייבים לתת גט, שייתנו גט במהרה ולא יהיו מבין אלה הגורמים צער לשכינה. כדברי המפרשים על הפסוק: "בתולותיה נוגות והיא מר לה"] וְלִבְנוֹת בָּתִּים נֶאֱמָנִים בְּיִשְׂרָאֵל, עִם שְׁאָר נְשֵׁי יִשְׂרָאֵל שֶׁרוֹצוֹת לְהִתְחַתֵּן. וְנִזְכֶּה כֻּלָּנוּ לַגְּאֻלָּה הַשְׁלֵימָה הָשְׁתָּא בַּעֲגָלָא וּבִזְמַן קָרִיב, אָמֵן.

 

§ פורסם באתר אירגון "קולך" 

 

שלי פרייר ליסט מארה"ב כתבה תפילה למסורבת גט אשר עובדה לנוסח קצר בעיברית שזו פתיחתו –

 

יְהִי רָצוֹן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיִּמָּלְאוּ רַחֲמֶיךָ לְהַתִּיר נְשׁוֹת יִשְׂרָאֵל הַשְּׁבוּיוֹת בִּידֵי בַּעֲלֵיהֶן וּקְשׁוּרוֹת בְּכַבְלֵי כְּתוּבּוֹתֵיהֶן, אַךְ קְדוּשָׁה וְאַהֲבָה כְּבָר סָרוּ מִמְּעוֹנָן. הָסֵר נָא מֵעֲלֵיהֶן אֶת עוּלָּן הַמַּר וְרַכֵּךְ אֶת לִבָּם הַמְּאוּבָּן שֶׁל שׁוֹבֵיהֶן. פְּתַח חַרְצוּבּוֹת רֶשַׁע וּשְׁלַח בְּנוֹתֶיךָ חָפְשִׁי לִבְנוֹת בַּיִת בְּיִשְׂרָאֵל וּלְגַדֵּל יְלָדִים בְּאַהֲבָה וְאַחֲוָה, בְּשָׁלוֹם וְרֵעוּת.

 

 

§תפילת נשים, בעריכת עליזה לביא, הוצאת ידיעות אחרונות, תשס"ה , עמ' 252

 

והרב יואל בן נון חיבר אף הוא תפילה למסורבת הגט וזו לשונה –

 

יהי רצון מלפניך ה' א'-הינו וא'-הי אבותינו... אנא תעלה ותישמע ותירצה לפניך זעקת הנשים המוכות, הנשים המעונות והמושפלות, הנשים העגונות ומסורבות הגט, ויראתך ופחדך ייכנסו בלב מעניהן וישיבו ידיהם אחור, ותפדה אותן מכלאן לראות באור פניך

 

§הרב יואל בן-נון, זעקה ותפילה, הצופה, יום שישי, י"ט בטבת תשס"ה, 31 בדצמבר 2004, המוסף, עמ' 4

 

אף בספרות העיברית לא נפקד מקומה של העגונה המתענה תחת עול עגינותה. יצחק בשביס זינגר, חתן פרס נובל לספרות, מתאר את זעקתה של אשה שבעלה נטשה ללא גט והלך למדינות הים –

 

"הוי אמא!...לאמריקה ברח, אל מעבר לים, אל קצה העולם! והשאיר אותה עגונה, עגונה חשוכה ונואשת, כלום לא מוטב לה להיות מוטלת כשרגליה אל הפתח וחרסים על עיניה?..."

 

הכלה הקיטעת, מתוך קובץ הסיפורים – בית הדין של אבא, ספרית הפועלים, 1980, עמ' 28

 

כך גם הסופר ש"י עגנון, אף הוא בעל פרס נובל לספרות, כתב את סיפורו "עגונות" שענינו תחושת הנפש והדכדוך הקשה של עגינות ועיגון ומתוך הזדהותו עם סיפורו זה אף שינה את שם משפחתו ל"עגנון".

גם בסיפורו הידוע "והיה העקוב למישור" מתוארים המאמצים לתקנת אלמנה חיה ועגונה.

 

§ עגונות, קובץ אלו ואלו, עמ' 329( מהדורה תשנ"ז)

§ והיה העקוב למישור, שם, עמ' 47 בעמ' 91-94

ד. תמר, מתירי עגונות, מקורות ל"והיה העקוב למישור" לבוש ותוך ביצירתו של עגנון,עמ' 24

 

ואכן צערה וסיבלה של מסורבת הגט אינו נדרש לראיה, צער זה הינו בגדר נזק לבר ממוני בגינו ראוי שהמעוול – הסרבן - יפצה אותה .

 

מצאנו אם כן שבנדון מתקיימים כל היסודות הנדרשים להתגבשותה של עוולת הרשלנות – קיומה של חובת הזהירות, הפרתה והגרמותו של נזק כתוצאה מהפרה זו.

 

ואולם, קודם שאפנה להערכת ואומדן הנזק, ראוי שאומר כי לדעתי לא רק בעוולת הרשלנות עוול המנוח אלא אף עוולת הפרת חובה חקוקה עומדת כנגדו, כפי שיופרט להלן –

 

22. הפרת חובה חקוקה – חובת ציות לערכאה שיפוטית מכח סע' 287 לחוק העונשין, תשל"ז- 1977 ( להלן –חוק עונשין")

 

לטענת התובעת, הפר המנוח חובה החקוקה בדין בכך שהתעלם מהוראת בית הדין הרבני המחייבת אותו ליתן לה גט . אני סבור כי יש ממש בטענתה זו .

 

סע' 287 לחוק העונשין מורה – " המפר הוראה שניתנה כשורה מאת בית משפט או מאת פקיד או אדם הפועל בתפקיד רשמי ומוסמך לאותו עניין דינו מאסר שנתיים "

 

הדיבור "בית משפט" כולל גם את ערכאת בית הדין הרבני .

 

§ע"א 741/83 גידרון נ. מד"י , פד"י ל"ח (2) 698, פיסקה 4 לפסק הדין.

 

עוולת הפרה חובה חקוקה הוגדרה בסע' 63 לפקודת הנזיקין ( נוסח חדש) –

 

"63. הפרת חובה חקוקה

(א) מפר חובה חקוקה הוא מי שאינו מקיים חובה המוטלת עליו על פי כל חיקוק - למעט פקודה זו - והחיקוק, לפי פירושו הנכון, נועד לטובתו או להגנתו של אדם אחר, וההפרה גרמה לאותו אדם נזק מסוגו או מטבעו של הנזק שאליו נתכוון החיקוק; אולם אין האדם האחר זכאי בשל ההפרה לתרופה המפורשת בפקודה זו, אם החיקוק, לפי פירושו הנכון, התכוון להוציא תרופה זו.

(ב) לעניין סעיף זה רואים חיקוק כאילו נעשה לטובתו או להגנתו של פלוני, אם לפי פירושו הנכון הוא נועד לטובתו או להגנתו של אותו פלוני או לטובתם או להגנתם של בני-אדם בכלל או שלבני-אדם מסוג או הגדר שעמם נמנה אותו פלוני". 

 

בעניין ועקנין הנ"ל הובהר כי סעיף 63 לפקודת הנזיקין (נוסח חדש) מונה חמישה יסודות מצטברים להחלתה של העוולה:

 

א. חובה המוטלת על המזיק מכוח חיקוק.

ב. החיקוק נועד לטובתו של הניזוק.

ג. המזיק הפר חובה המוטלת עליו.

ד. ההפרה גרמה לניזוק נזק.

ה. הנזק הנגרם הוא מסוג הנזק אליו התכוון המחוקק.

 

23. כב' הש' מנחם הכהן התחבט בפסק דינו בתמ"ש 19270/03 הנ"ל האומנם הפרת סע' 287 לחוק העונשין ע"י סרבן גט מהווה עילה של הפרת חובה חקוקה שכן לטענתו-

"ההוראה הקבועה בסעיף 287(א) לחוק העונשין, נועדה לשמור על ערכים קולקטיוויים של סדר ציבורי ושמירה על החוק, ולא להגן על האינטרסים של הפרט " 

לדעתי אין לקבל טיעון זה . הוראה בדין אפשר שתשרת אינטרס ציבורי אך באותה עת תשרת באופן ישיר אף את עניינו של הפרט. 

ראה –

§ע"א 245/81 סולטאן נ. סולטאן, פד"י ל"ח (3) 169, פיסקה 6 לפסק הדין.

§ע"א 119/86 קני בתים בע"מ נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבניה- נתניה, פ"ד מ"ו (5) 727, 744. 

אומנם תכליתו של סע' 287 לחוק העונשין הינה להבטיח מחד - קיום "מוראה של מלכות" לבל יחשוב איש כי "לית דין ולית דיין" אך מאידך נועד הוא להבטיח את אינטרס הפרט כי פסק דין בו זכה ימומש ובכלל זה אינטרס אישה כי בעלה יתן לה גיטה כפי שחויב . 

ועדיין עלינו לשאול - האם התכוון המחוקק בהוראת סע' 287 לחוק העונשין למנוע את אותו נזק הנגרם למסורבת גט ? – אף לשאלה זו יש להשיב בחיוב . שהרי מעת שמצאנו שתכלית הסע' אינה אך ורק לשמור על האינטרס הציבורי אלא אף על עניינם של פרטים שונים הרי שתכליתו למנוע מהם הנזקים שאפשר שיגרמו להם מהפרה זו . דברים דומים אמר בית המשפט בעניין סולטאן- באותו עניין גירש בעל מוסלמי את אשתו מבלי שניתן פסק דין להתרת נישואיהם . סע' 181 לחוק העונשין מטיל עונש מאסר על אדם המתיר קשר נישואין עם אשתו בעל כורחה ומבלי שניתן פסק דין המחייב את התרת הנישואין, ולפיכך הבהיר בית המשפט – 

"…משאמרנו כאן, שהוראת סעיף 181 לחוק העונשין נועדה לא רק למען האינטרס החברתי הכללי אלא גם לטובתה ולהגנתה של האישה, שבעלה מגרשה בעל-כורחה, עולה מכאן גם התשובה, כי הנזק, אותו ביקש החיקוק הנדון למנוע, הוא הנזק, שנגרם לה כתוצאה מגירושיה אלה, משינוי מעמדה מאישה נשואה לאישה גרושה, ללא שהוצא פסק- דין של בית-משפט או של בית-דין מוסמך, שחייבה בגירושין…" 

§ע"א 245/81 - חוריה ג'מיל מחמוד סולטאן נ' חסן כמאל סולטאן . פ"ד לח(3) 169 ,עמ' 182-183.

§וכן ראה בהרחבה מאמרם הנ"ל של המלומדים קפלן ופרי בעמ' 861-868. 

נמצאנו למדים כי עומדת לתובעת עילה ניזקית כנגד הנתבע או מחמת רשלנותו או מחמת הפרת חובה חקוקה. 

כעת נבחן האם עומדות לנתבע טענות הגנה כנגד העילות הנזקיות המועלות כנגדו בשל התנהגותו. 

24.מניעת הסדרי ראיה – האומנם מהווה טענת הגנה או טענת אשם תורם? 

ב"כ הנתבע טען ארוכות בסיכומיו כי לא לחינם סירב המנוח ליתן גט לתובעת, שכן התובעת התנכלה לו בכך שמנעה ממנו לראות את ילדיו והסיתה אותם כנגדו. טענה זו יש לדחות מכל וכל – אין עניין נוגע בחבירו ואין למצוא כל "אשם תורם" במעשי מסורבת גט בכל הקשור לעגינותה, זאת אף אם יוכח כי היא זו שגרמה לניכור בין הילדים לאביהם. 

חובתו של הבעל לשחרר אישתו מכבליו מעת שניתנה על כך הוראתו של בית הדין הינה ללא תנאי וללא עיכוב ובאם עומדות לו טענות באשר להסתת ילדיו יתכבד ויעתור לבית המשפט בעניין זה בהליך נפרד. 

בתיק נד/168 שעניינו ערעור לפני בית הדין הרבני הגדול על החלטת בית הדין האיזורי שחייב בעל בגט כנגד חיוב האישה להתיר לו לפגוש את ילדיו פסק כב' הנשיא הרב אליהו בקשי דורון –  

"...יש לקבל הערעור על החלטת בית הדין לחייב הצדדים בגט בתנאי שהאשה תאפשר לבעל לבקר את בניו, לפי שאין לכרוך הדברים, אם הצדדים חייבים להתגרש, אין לחיוב זה תלות בביקורי הילדים, ויש לדון בכל עניין בנפרד" ( הדגשה שלי – צ.ו) 

ואף כב' הרב ישראל מאיר לאו פסק באותו עניין – 

"...אבל בנידון דידן הבעל עבר כל מידה, וסתר דבריו מיניה וביה כפי שפעם טען שאישתו אסורה עליו ופעמים אחרות טען כי רצונו בשלום בית, נראית מגמתו לצער אותה ואינני רואה כל אפשרות סבירה כי יכון שלום בית בניהם , על כן יש לחייבו לתת גט ללא התניה של ביקורי הבן אצל אביו " 

למותר לציין כי בענייננו לא התנה בית הדין כלל את חיובו במתן גט עם ענייני ביקור הילדים . היפוכם של דברים - כאשר ביקש ב"כ המנוח לטעון כי הסיבה לכך שמרשו מסרב ליתן גט לתובעת הינה בשל כך שהתובעת אינה מאפשרת לו להפגש עם ילדיו, השיבו בית הדין על אתר – 

" אז זה עונש עכשיו אתם נותנים לה עגינה?" 

§ראה פרוטקול הדין בבית הדין הרבני האיזורי בירושלים בתיק 073804155211 מיום ו' אדר א' תשנ"ז 

לבד מכך, ומבלי להאריך בדבר בהעדר נחיצות, אוסיף ואומר כי מהעדויות שנשמעו לפני עולה כי הנתק בין המנוח לילדיו נוצר במידה רבה ומכרעת בגינו, בשל יחסו הקשה אליהם. (ראה לעניין זה עמ' 11-12, עמ' 14, 19לפרוטוקול מיום 8.11.05 וכן עמ' 25, 30-31, 38 לפרוטוקול מיום 20.12.05)

 

25. האם פסק הדין של בית הרבני הינו בדרגת "חיוב להתגרש" ? 

לטענת ב"כ הנתבע לא ניתן ע"י בית הדין הרבני כל פסק דין המחייב את המנוח ליתן גט לתובעת ולפיכך לא קמה כנגדו עילה נזקית. ב"כ הנתבע נסמך בטענתו, בין השאר, על עמדת המלומדים קפלן ופרי במאמרם הנ"ל הסוברים כי –

 "ראוי לאפשר את זכות התביעה בנזיקין כשפסק הדין של גירושין הוא בדרגת "כופין" או "חיוב" לגרש" 

וטעמם הוא משום ש – 

"הטלת סנקציות על סרבני גט כשדרגת פסק הדין היא "מצווה" או "המלצה" לגרש מעוררת חשש משמעותי מפני גט מעושה שלא כדין "

§ראה מאמרם הנזכר, עמ' 868 וכן עמ' 802-816 

נעמוד, איפוא, על משמעות הבדלי הלשון בין פסקי הדין המורים ליתן גט . 

בימי הביניים הוכרו אך ורק שתי דרגות של הוראה למתן גט – "כפיה" ו"חיוב" . ה"כפיה" התייחסה למקרים בהם צוין מפורשות במשנה או בסוגיות התלמודיות הביטוי – "כופין אותו" ואילו "חיוב לגרש" נפסק באותם מקרים בו השתמשו המקורות הקדומים בביטוי – "יוציא וייתן כתובתה". כיום בתי הדין הרבניים בישראל נוקטים אף בלשון – "המלצה לגרש" או "מצווה ליתן גט" וכיוצ"ב כאשר משמעות הפסק היא כי המקרה אינו נופל לרשימת המקרים המפורטת בתלמוד בהם יש לכפות או לחייב והשימוש בלשון זו נועד להדריך או להבהיר למתדיין כי דעת חכמים אינה נוחה מהתנהגותו וכי ראוי שיגרש אשתו. מטעם זה אין בית הדין הרבני נוקט במקרים מעין אלו בסנקציות המפורטות בחוק (למרות הוראת החוק הברורה המאפשרת לו לעשות כן) שכן הטלת סנקציות במקרים אלו עלולה להפוך הגט - למעושה. 

בעניין דנן יש לראות בפסק דינו של בית הדין הרבני כפסק דין המחייב גירושין. ניתן ללמוד זאת הן מעצם הלשון "על הבעל להענות לתביעתה של אשתו **** **** ולגרשה בגט פיטורין" לשון אשר אינה מוגבלת או מסויגת בתנאי כלשהו, הן מעצם העובדה שבית הדין קבע דיון לעניין הסנקציות שינקטו כנגד המנוח (כאמור ביהד"ר נמנע על פי רוב מלנקוט בסנקציות כנגד הסרבן בפסק דין של המלצה או מצווה לגרש), והן נוכח קביעתו של בית הדין הרבני האיזורי בפתח תקווה מיום 23.12.99 שהתובעת היתה מסורבת גט במשך שנים רבות.

ויותר מכך, בית הדין האיזורי בירושלים בדיון מיום ו' אדר א' תשנ"ז (נספח ל"ט לתצהיר התובעת) הבהיר הבהר היטב את החלטת ביה"ד הרבני מיום 29.3.79 באומרו – 

"בית הדין : על הבעל לגרש את אשתו בית הדין פסק בזמנו, חייב לתת לה גט

ב"כ הבעל: הוא לא פסק כפיית גט , לא פסק כפיית גט בית הדין: לא פסק כפיה, אדם

צריך לעשות רק שבית הדין פוסק כפייה (בשאלה- צ.ו) שבית הדין אמר שצריכים להתגרש גם מתגרשים" (הדגשה שלי – צ.ו)

אמור מעתה, פסקי הדין וההחלטות של בית הדין הרבני אשר ניתנו בענינה של התובעת הינם פסקים המחייבים את המנוח ליתן לה גט .

אך יותר מכך – שלא כגישת המלומדים קפלן ופרי, אני סבור כי אין לומר ככלל כי מעת שניתן פסק דין בלשון הממליצה או מצווה לגרש אין מקום להכיר בתביעה נזיקית כנגד סרבן הגט .

ראשית, אף פסק דין הנוקט בלשון המלצה או מצווה נחשב לפסק דין של גירושין לכל דבר וענין . על בעל דין לקיים החלטותיה של ערכאה שיפוטית כל עוד לא ניתנה החלטה המבטלת אותן או מעכבת אותן, ואם לא יקימן הוא עשוי לשאת בתוצאות הפרתו את ציווי הערכאה השיפוטית. 

§ בג"צ 661/77 הבר נ. בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד ל"ב (3) 324

§ בג"צ 644/79 גוטמן נ. בית הדין הרבני האזורי תל אביב יפו, פ"ד ל"ד (1) 446  443 -448

שנית, גישתם של המלומדים קפלן ופרי הורתה בכך שלאור הלכות המשפט העיברי (כפי שנסקרו לעיל) נקיטת סנקציות כספיות במקרים בהם לא נקט בית הדין בלשון "כפיה" או "חיוב" לגרש עלולה לגרום לכך שהגט יהיה מעושה . טעם זה אינו רלבנטי בענין דנן, בנדון פקעו נישואי הצדדים עם פטירתו של המנוח וממילא אין כל חשש לעישוי גט. כמו כן לטעמי ( וארחיב בסוגיה זו בפרק הדן באומדן הנזק ) אין מקום לחשש שפסיקת פיצויים בסיטואציה הנוכחית עלולה לגרום ל"עישוי גיטין" באופן כללי, היינו שבעלים יתנו גט אך ורק כדי להמנע מתשלום פיצויים בגין סרבנות, שכן לא נראה סביר בעיני שאדם ייתן גט לאשתו אך ורק בגין החשש שעזבונו יתבע לאחר מותו בשל סרבנותו . לפיכך, למיצער, במקרה של תביעה כנגד עזבונו של סרבן אין לחלק בין פסקי דין הנוקטים לשון "כפיה" או "חיוב" לגרש, לבין פסקי דין הנוקטים לשון "המלצה" ו"מצוה" לגרש. 

מעבר לנדרש לענייננו אוסיף ואומר כי לדעתי גם בחייו של סרבן גט תעמוד כנגדו עילה נזיקית בפסקי דין שלשונם "המלצה" או "מצווה" לגרש אך זאת אך ורק במקרים מיוחדים של סרבנות גט עיקשת לתקופה ארוכה ללא כל טעם סביר והגיוני. על בית המשפט יהיה, איפוא, לשקול בכל ענין על פי נסיבותיו האם ראוי להורות בו על חיוב הסרבן בפיצויים וזאת תוך התחשבות בסוגית "עישוי הגט". 

נותר לנו , איפוא, לקבוע את שיעור נזקיה של התובעת . 

26. אומדן נזקיה של התובעת 

הערכת נזק שאינו ממוני נתונה מעצם טיבה לשיקול דעתו של בית המשפט, שכן אין המדובר בנזק ממוני קצוב או נזק הניתן למדידה מדויקת, נתון הוא להערכה ואומדן. ברי כי הערכה זו תושפע, בין השאר, מעמדתו וראייתו האישית של בית המשפט, מעולמו הערכי ומהמשקל שהוא נותן לחומרת העוולה מחד ורגישותו לנזקו של הנפגע מאידך, עניין זה נוהגים אנו לכנותו "מדיניות שיפוטית".

לא פעם שיקולים החיצוניים לעצם האירוע משפיעים על הערכתו של הנזק . כך, כדוגמה, אם נבוא לסוגיה שלפנינו הרי שבכל הקשור לפסיקת פיצויים בגין סרבנות גט, פסיקת סכום פיצוי מוגזם ומופרז עלולה לגרום למצב של "גט מעושה", שכן לדעת רבים מחכמי ההלכה "אונס ממון" קרי, לחץ כספי, נחשב לאונס וממילא גט אשר הושג עקב לחץ כספי עשוי להיחשב כמעושה שלא כדין. 

§שו"ת בצלאל אשכנזי ט"ו

§שו"ת שם אריה צ"ד

§שו"ת יריעות שלמה כ"ב

§תיק מב/1530 פד"ר ט"ו 145, 172-179

§תיק 224/תשנ"ג פד"ר ט"ז 260,264-270 

אומנם בעניין הנדון חשש זה אינו קיים שכן התובעת הותרה מעגינותה מעת פטירתו של המנוח, ואולם יש הטוענים כי פסיקת פיצויים אף במקרה כזה עלולה לגרום לכך שגברים יתנו גט לנשותיהם אך ורק מחשש שיתבעו בתביעה נזיקית דבר העלול לעורר ספקות ביחס לתוקפם ההלכתי של גיטין . 

ראוי לציין כי המלומדים יחיאל קפלן ורונן פרי, במאמרם הנ"ל, חלוקים בשאלה זו – דר' קפלן חושש לכך שהדבר יהפוך את כל הגיטין ל"מעושים" שכן קיים פוטנציאל לכך שבליבו של כל בעל ישרור החשש שתוגש כנגדו תביעת פיצויים משמעותית וממילא הגט שינתן לעולם לא יהיה מתוך רצונו הטהור אלא מחמת לחץ אפשרי, ואילו דר' פרי חולק על דעתו וסובר כי אין לחשוש שפסיקת פיצויים לסרבן גט אחר מתן הגט תביא לפסילתם של גיטין כ"מעושים" כיוון שנותן הגט יחשוש לעולם כי תוגש כנגדו תביעה כספית. 

בכל הכבוד אני מסכים לגישתו של דר' פרי. 

אכן קיימת, כאמור, גישה בין פוסקי ההלכה לפיה איום בתביעה כספית מהווה "אונס וכפיה" דבר אשר יכול לגרום ל"עישוי הגט". כך כדוגמה, מצאנו בתשובותיו של הרשב"א כי – 

"כל שיש ספק בידו לעשות אותו עונש ומפחידו, הרי זה אונס, ולא אמרינן בכי הא עביד איניש דגזים ולא עביד (= כאשר יש בידו לאונסו ומפחידו בדבר זה נחשב עונש ולא אומרים לפעמים אדם מגזים ומאיים ואינו עושה) " 

§שו"ת הרשב"א א, תתפ"ג וכן ראה שו"ת הרשב"א ב, רע"ו 

ואולם, להבנתי, דברי הרשב"א מתייחסים דווקא למקרה בו הושמע איום המכוון ספציפית כנגד בעל הדין, אך עצם קיומו של דין או קיומה של עילת תביעה, מבלי שבעל הדין איים כי יעשה בהם שימוש, אינם יכולים לבוא בגדרו של אונס או אילוץ . 

כמו כן יש לתת על הדעת כי קמו חולקים לגישת רשב"א, כך המהר"י קולון (מחכמי איטליה במאה ה-15) סבר כי אין לראות אונס באיום בהגשת תביעה כספית שכן " עביד איניש דגזים ולא עביד" (= לפעמים אנשים מגזימים באיומיהם מבלי כוונה לממשם) 

§מהר"י קולון, שורש קפ"ה וכן ראה הגהות הרמ"א, חושן משפט ר"ה, ז 

יתר על כן - אין זה נראה סביר בעיני כי בתי הדין יפסלו באופן גורף את כל הגיטין מעתה ואילך ויגדירו אותם כ"מעושים" עד אשר הגבר היהודי במדינת ישראל לא יוכל לגרש את אשתו, זו תוצאה שאינה מתקבלת על הדעת וברי כי מורי ההלכה לא יסכינו איתה וייגעו מוחם בהכשרת הגיטין ואפשר ש"מעז יצא מתוק" ומתוך שכך ימצא סוף סוף פתרון של ממש לבעיית מסורבות הגט ויבוא לעגונה גואל.

 

ראיה לדבר – בשנת 1992 תוקן במדינת ניו יורק ה- Domestic Relations Law באופן המאפשר לבתי המשפט האזרחיים להטיל על סרבני גט סנקציות כלכליות על מנת להמריצם במתן הגט, והנה אף שלכאורה בעצם קיומו של החוק יש משום הטלת לחץ כספי על גבר המצוי בהליכי גירושין לא הטיל אף רב ספק בכשירותם של הגיטין שניתנו בניו יורק לאחר תיקון החוק! (וראה הדברים שנכתבו בענין החוק הניו יורקי והשפעתו בבג”צ 6751/04 הנ"ל הן ע"י כב' הש' פורקציה והן ע"י כב' הש' רובינשטיין) 

מכל מקום, ועל אף האמור, אני סבור שראוי לאמץ אומדן סביר ואחיד כפיצוי בגין עוגמת הנפש הנגרמת למסורבת גט . אני סבור כי ראוי להעמיד הפיצוי בשיעור של כ- 3,000 ₪ לכל חודש בו מסרב הסרבן למתן הגט על אף החלטת בית הדין הרבני. 

הסך המוצע הינו סביר, מכמה טעמים – הן מתוך כך שאינו חורג מעלות צרכיו המינימליים ומזונותיו של אדם מן הישוב והן בכך שאינו עולה על שיעור השכר החודשי המינימלי במשק ע"פ חוק. אני מדגיש נתונים אלו שכן פסיקת פיצויים ברמה כזו הינה, לטעמי, בגדר פסיקה מתונה וסבירה אשר לא תביא לפסילתו של גט כ"גט מעושה". 

וראה לעניין זה פסיקתם של הרב הרצוג והרב משה פינשטיין לפיה פסיקת מזונות מוגברת (להבדיל ממופרזת) אינה בגדר "כפיה אסורה" המעשה את הגט. 

שו"ת היכל יצחק, אבן העזר א, ב - בו פסק הרב הרצוג - "שמותר לנו לקנוס אותו במעט ממון לפי הערך , בכוח הפקר בי"ד הפקר, כשיש מצווה ליתן גט וכשיש לנו לחוש שמא תצא האישה ח"ו לתרבות רעה " וכן כתב " ...ואין גט מעושה אלא כשמטילים עליו דבר שאין בכוחו לסבול, כגון יסורי הגוף, או סכום עצום המהרס אותו, אבל לא סכום שאינו פוגע בו במידה חמורה" 

שו"ת אגרות משה , אבן העזר א, קל"ז – בו הבהיר הרב פיינשטיין כי פסיקת בית משפט אזרחי אשר אינה חורגת באופן מוגזם מפסיקה ע"פ הוראות המשפט העיברי לא תהווה עילה להפיכת הגט ל"מעושה". 

וכן ראה – הרב ד"ר י"ד בלייך, "הצעה לפתרון בעיית בעל המסרב לגרש", תורה שבעל פה, הרצאות בכינוס השלושים ואחד לתורה שבעל פה, תש"ן, קכ"ד- עיקר הצעתו של ד"ר בלייך אף היא הינה קביעת חיוב כספי של סכום מזונות גבוה כנגד הבעל על מנת שהדבר "ישכנעו" ליתן גט באופן שאינו "מעשה" את הגט. 

אומנם ככל שתקופת העיגון מתארכת כך גדל סך הפיצוי שיוטל על הסרבן, ובנסיבות שונות, כענין דנן בו התארכה תקופת הסרבנות כ -20 שנה, עשוי להתגבש סכום פיצוי גבוה יחסית, ואולם עצם כימותו של הפיצוי על פי "תעריף חודשי" סביר יש בו, להבנתי, למנוע או לצמצם חשש ל"גט מעושה". 

נשוב ונדגיש, כפי שהבהרנו לעיל, בעניין הנדון אין חשש של "גט מעושה" שכן המנוח הלך לעולמו ואינני סבור כי פסיקת פיצויים שבעניין שלפנינו יש בה להביא לחשש "גט מעושה" לגבי גיטין אחרים מתוך חשש כללי של הבעל

היהודי שיתבע בערכאות לתשלום פיצויי נזיקין ואולם מכל מקום אני סבור כי ראוי לאמץ פסיקה סבירה ואחידה בסוגיה כמפורט לעיל. 

ואם כן - בעניין הנדון חלפו על התובעת 237 חודשים של עגינות וסבל מאז מתן החלטת בית הדין הרבני המחייבת את המנוח במתן גט ועד לפטירתו, לפיכך הפיצוי המגיע לה בגין נזקיה הלא ממוניים עולה לסך של 711,000 ₪

 

27. פיצויים מוגברים 

מהטעמים שפירטתי לעיל, אשר עיקרם מדיניות משפטית שבבסיסה רצון לצמצם התנגשות והתגוששות בין הערכאות ומניעת חשש להיווצרות "גט מעושה" איני סבור כי בכל הקשור לסרבנות גט ראוי להטיל פיצויים עונשיים מוגברים וזאת על אף שאין חולק שמעשהו של הסרבן ראוי לכל גינוי ואפשר שבנסיבות אחרות ראוי היה להטיל על שיכמו את עונש הפיצוי המוגבר נוכח זדוניות המעשה. 

פסיקת פיצויים מוגברת באה, בין השאר, לשרת מדיניות שיפוטית לפיה בצד הפיצוי לניזוק שמטרתו להטיב את נזקיו אנו מענישים את המזיק על מנת שלא יחזור על מעשיו, ואולם בעניין הנדון נראה כי מדיניות משפטית ראויה הינה זו שתכליתה למנוע חשש ל"גט מעושה" ע"י קביעת נורמה לפסיקת פיצוי סביר בגין סרבנות גט שעיקרה חיוב חודשי בסכום חודשי סביר שאינו יכול להיחשב כסכום מופרז שיש בו להוות לחץ כספי משמעותי. מאחר ורצוי להגיע לפסיקת פיצויים אחידה בתובענות כנגד סרבני גט הרי שלמרות שבנדון אין, כאמור, חשש ל"גט מעושה" אין לפסוק בנדון פיצויים מוגברים.

 

28. נזקים ממוניים

 

התובעת מוסיפה וטוענת כי כתוצאה מסרבנותו של המנוח ליתן לה גט נגרמו לה אף נזקים ממוניים שונים . להלן נדון בפרטי הנזק הנתבעים על ידה. 

א.הוצאות כספיות כתוצאה מההתדינויות המשפטיות הרבות שנדרשה להם התובעת בגינו של המנוח - יש לדחות טענתה זו של התובעת שכן התרופה לעניין זה הינו פסיקת הוצאות על ידי הערכאות לפניהם מתנהל ההליך המשפטי ואין מקום לתבוע בערכאה אחת הוצאות משפטיות שלא נפסקו אצל חברתה. 

בדומה פסק כב' הש' מנחם הכהן בתמ"ש 19270/03 הנ"ל – 

"...אין מקום לפסוק לאשה פיצוי בשל שני הנזקים הממוניים להם טענה, פיצוי בשל ההליך המשפטי ופיצוי עבור הכנסה אבודה. תרופתה לנזקים אלה אמורה להינתן במסגרת הוצאות משפט בהליכים שהתקיימו בבתי הדין, ובתביעתה למזונותיה..."

 ב.הפסד נקודת זיכוי במס הכנסה – לטענת התובעת אילו היתה מקבלת סטטוס של הורה במשפחה חד הורית היתה זכאית לנקודת זיכוי נוספת במס הכנסה מכח הוראת סע' 40 (ב)(1) לפקודת מס הכנסה (נוסח חדש) (להלן – הפקודה).

 

טענת התובעת בעניין זה אינה ברורה שכן על פי דין היא זכאית לנקודת זיכוי אף אם אינה גרושה מתוך כך שהיא חיה בפירוד מבעלה ונפסקו מזונות לילדיה, כך כדוגמה מורה הוראת סע' 40 (ב) (2) לפקודה, ובלשונה – "הורים החיים בנפרד וכלכלת ילדיהם מחולקת בניהם, יקבל ההורה שאינו זכאי לנקודת זיכוי ע"פ פיסקה (1) נקודת זיכוי אחת או חלק ממנה לפי חלקו בהוצאות הכלכלה". 

לבד מכך, התובעת לא המציאה כל ראיה כי לא זוכתה בנקודת זיכוי או כי עבדה בעת הרלבנטית (מיום החלטת בית הדין הרבני על חיוב בגט ועד להגיעם של הקטינים לגיל 19כהוראת הפקודה) כך גם לא הביאה כל ראיה כי השתכרה בשיעור אשר נקודת הזיכוי היתה תורמת להחזרת מס בגינו. ממילא לא הוכיחה התובעת כי נגרם לה נזק כל שהיא בגין אי קבלת נקודת זיכוי. 

ג.נזק בגין מניעת שימוש בדירת הצדדים – התובעת עותרת לקבלת פיצוי בגין מניעת שימוש בדירת הצדדים אחר שנאלצה לעוזבה . אף טענה זו יש לדחות מכמה טעמים, האחד – טענת שיהוי וויתור אשר ענינה יפורט בהרחבה להלן בסעיפים הדנים בתביעתה של התובעת לסעד הצהרתי . והאחרת – כיוון שהתובעת הגישה תביעת מזונות כנגד המנוח ובכללה תבעה השתתפותו במדורה ממילא עניין מניעת השימוש בדירת הצדדים ושיפוי התובעת בגינה אם בדרך של מימון מדור חלופי ואם בדרך אחרת אמור היה להתברר בערכאות שדנו במזונותיה של התובעת ואין מקום להעלותו בתביעה הנוכחית.

 

29. תביעה לסעד הצהרתי 

התובעת עותרת לקבלת סעד הצהרתי שעיקרו החלת הילכת השיתוף בינה לבין המנוח לתקופה שקודם לקרע, קרי עזיבתה את דירת הצדדים, ואף לאחריו. 

במסגרת תביעתה זו טוענת התובעת, בין השאר, כי היא זכאית למחצית מכספי החסכונות המשותפים אותם משך התובע קודם לעזיבתה את הבית בשיעור של 7500 ל"י המגיעים לסך של 93,297 ₪ לאחר שיערוך. וכן למחצית משווי

המטלטלין של הצדדים המעורכת על ידה בשיעור של 75,000 ₪ ומחצית מערכו של רכב מסוג דופין ש.י 1968 המוערכת על ידה בשיעור של 25,000 ₪. 

ראשית יאמר כי הערכות הממוניות של התובעת נטענו על דרך הסתם ומבלי שהוגשה חוות דעת לאומדנם, כבר מטעם זה יש מקום לדחות תביעתה בעניין זה.

 

אך יותר מכך, יש לדחות תביעת התובעת בעניין זה מטעמים של שיהוי וויתור . ודוק, כאמור, אין ההתיישנות חלה על התביעה שלפני נוכח הוראת סע' 13 לחוק ההתיישנות ואולם אף שאין התיישנות, שיהוי – יש ויש! למעלה משלושים שנים נהגה התובעת מנהג "שב ואל תעשה" בכל הקשור לזכויותיה הרכושיות והנה פתע פתאום לאחר שלושים שנה, אך ורק לאחר שהלך המנוח לעולמו ואינו יכול להשיבה דבר, מבקשת היא כי בית המשפט יושיט לה סעד לעניין כסאות, שולחנות וכיוצ"ב שהיו בבעלותה קודם שעזבה את דירתה בשנת 1969, והיא אף יודעת להעריך את ערכם ...! הדברים רחוקים מן הדעת. 

בע"א 5774/91 יהלום נ. מנהל מס שבח מקרקעין חיפה, פ"ד מ"ח (3) 372 הבהיר בית המשפט כי- 

"אם היתה לו לבן הזוג הזדמנות סבירה לפעול למימוש השיתוף הנטען בנכסים, והוא לא עשה כן כי אז יש לראותו כאילו בחר לוותר על זכותו" 

עוד הבהיר בית המשפט כי – 

"בדברנו על "ויתור" אין כוונתנו אלא לויתור על ההזדמנות להוכיח ולטעון כנגד הבעלות שבדין, היינו כי על אף שזו מצויה לכאורה בידי בן הזוג האחד, הרי שהלכה למעשה, מדובר בבעלות משותפת. מתי יש לייחס לו, לבן הזוג ויתור כאמור? - ביסודו של הויתור מונחת יכולת הבחירה - הבחירה בין הפעלת ומימוש הזכות לבין ויתור עליה. אשר על כן, לעניינינו, נראה כי בן הזוג כמוותר על זכותו רק כאשר הייתה לו הזדמנות סבירה לטעון לקיומו של שיתוף בנכסים והוא נמנע מלעשות כן. היינו, מקום שעמדה לו אפשרות הבחירה והוא בחר שלא לממש את זכותו". 

בית המשפט הבהיר כי כאשר מדובר בבני זוג החיים יחדיו בשלום ושלווה אין לצפות כי בשגרת חייהם יגיש אחד מהם תביעה לסעד הצהרתי כנגד משנהו, יחד עם זאת כאשר ניטשת מחלוקת ומריבה בין הצדדים יש לתמוה מדוע נמנע צד לטעון טענותיו הרכושיות מכוח חזקת השיתוף כנגד הצד השני עוד בחייו. 

בעניין דנן לא ניתן כל נימוק משכנע מדוע התובעת אשר התדיינה בעיקשות רבה עם המנוח באין ספור ערכאות, והגישה, בין השאר, תביעה למזונותיה למזונות ילדיה ולפירוק שיתוף בדירתם לא טרחה כלל להגיש תביעה רכושית מכוח חזקת השיתוף . הנימוק כי חששה שהדבר ימנע את מתן הגט אינו יכול לעמוד לה . התובעת כאמור, הוכיחה עיקשות רבה בכל הקשור לתביעות שהגישה כנגד המנוח עוד בחייו ואף עירערה על החלטות בית המשפט חדשות לבקרים, כאשר אלו לא נראו בעיניה. לפיכך עצם אי הגשתה של תביעה רכושית בחייו של המנוח יש בה ללמד כי התובעת ביקשה לוותר על תביעה זו מטעמיה שלה.

ויובהר, אינני מתעלם מהערתו של כב' הש' אנגלרד בעניין בקר - 

"...יצוין, דרך אגב, כי הסוגיה כולה של שיהוי וויתור לגבי זכויות הנובעות מחזקת שיתוף מעוררת בעיות מורכבות ויתכן שיש מקום לעיין מחדש בגישה, המחייבת יוזמה לאישור השותפות מצד בן זוג במשך החיים המשותפים, גישה שמצאה ביטוי בפרשת יהלום הנזכרת ובפרשת פישלר (ע"א 4696/90 פישלר נ ' שיין (לא פורסם)...." 

ע"א 7613/98 בקר נ' אפרתי ואח' פ"ד נד (2) 90

ואולם מעבר לעובדה שהדברים נאמרו באוביטר וכהערה למחשבה (וראה לענין זה הערת כב' הש' מלץ בדיון נוסף על פסק דין בקר,  דנ"א 3082/00 תק-על 2000 (2) 2122), נסיבות המקרה שלפנינו מצביעות במפורש על ויתור מצידה של התובעת. 

כך, כדוגמה, בשנת 1971 הוציאה התובעת על דעת עצמה רהיטים שונים מדירת הצדדים בטענה שהם שייכים גם לה, ביהמ"ש בהחלטתו מיום 7.4.71 בתיק המרצה 788/71 קבע – " אני סבור שלא יתכן שהמשיבה (= התובעת דכאן) תעשה דין לעצמה וכאשר הבעל מאושפז תכנס לדירה ותוציא את תכולתה לאחר שלא היתה שנתיים וחצי בדירה, ואפילו אם היא זקוקה לחפצים או חושבת שהם מגיעים לה מכח זכותה למזונות. על כן אני מצווה על האשה המשיבה להחזיר את הרהיטים אשר לקחה מהדירה..." 

למרות החלטת בית המשפט, לא מצאה התובעת לנכון להגיש תביעה רכושית או תביעה לסעד הצהרתי באשר לזכויותיה בתכולת הדירה. הגשת התובענה כעת, כשלושים שנה לאחרי כן, כאשר ברי שהרהיטים ותכולת הדירה אינם בנמצא כלל ונתבע ערכם המוערך בלבד יש בה להעלות תמיהות. 

למעשה ראיה של ממש לויתורה של התובעת אנו מוצאים בדברי בא כוחה בדיון שהתקיים לפני בית הדין הרבני ביום ו' אדר א' תשנ"ז (נספח ל"ט לתצהיר התובעת) – 

"בית הדין : על מה אתם צריכים להגיע להסכם בקשר לרכוש יש לכם רכוש?

ב"כ האשה: לא יש רכוש שכבר סגור, יש החלטה של ההוצאה לפועל למנות אותי ואת עורך הדין מנדל יש בסך הכל איזה דירה קטנה מאד בפתח תקווה , אין שום בעיה של רכוש ..." ( הדגשה שלי- צ.ו) 

עינינו הרואות - האישה ויתרה על כל עניין רכושי זולת לפירוק השיתוף בדירת הצדדים לגביו ניתן פסק דין. 

בע"א 656/79 גרינפלד נ. קרישן, פ"ד ל"ו (2) 309 פירט בית המשפט מה הם המבחנים שבהתקיימם ראוי לדחות תובענה מחמת ההשתהות בהגשתה, והם – 

א.כאשר השיהוי כמוהו כזניחת התביעה

ב.כאשר מצב הנתבע הורע עקב השיהוי בהגשת התביעה

ג.כאשר קופחו עקב השיהוי אפשרויות הנתבע להוכיח טענותיו כנגד התביעה 

עוד ראה בעניין - בע"א 5793/96 חיים נ' חיים פד"י נא(5) 625 

לטעמי שלושת המבחנים מתקיימים בעניין דנן – אין זה סביר כי הצדדים מתקוטטים בניהם משך 30 שנה על סוגיות ממוניות שונות ולמרות זאת התובעת אינה מעלה את טענותיה הרכושיות כנגד המנוח ואף מציגה מצג כי אין לה כל טענות בעניינים רכושיים, ורק כאשר הוא הולך לעולמו ואין מי שישיב כדבעי לטענותיה וינסה לסותרם בעדויות מכלי ראשון היא מניחה תביעתה לסיפו של בית המשפט.

מהטעמים הנזכרים יש לדחות תביעתה של התובעת בכל הקשור לקבלת סעד הצהרתי וכספי מכח חזקת השיתוף בין הצדדים. 

 

30. חיוב כספי בגין התחמקות המנוח מתשלום מזונות 

התובעת מוסיפה ועותרת כי בית המשפט יחייב עזבונו של המנוח בתשלום הפרשים שבין מזונות הקטינים שנפסקו על ידי בית המשפט לבין סכום המזונות המקורי אשר נתבע בזמנו בתביעת מזונות הקטינים אשר הגישה לבית המשפט, זאת כיוון שהמנוח אשר הציג עצמו כדל באמצעים התגלה כאדם בעל ממון.

אף תביעתה זו של התובעת יש לדחות . בית המשפט בפסיקת מזונות הילדים פסק את צרכיהם, הילדים בגרו ובודאי שאין התביעה הנוכחית יכולה להיות בשמם.

התביעה ככל שהיא מוגשת ע"י התובעת ענינה בסכומים שנדרשה להוציא על ילדיה ואשר היה על המנוח לשאת בהם . דא עקא - לא הובאו לפני כל ראיות באשר להוצאותיה של התובעת בכל הקשור לגידול ילדיה (ששהו בחלק מהזמן בפנימיות שונות) אשר היה על המנוח לשאת בהם. וכן לא הובאה כל ראיה כי לא היה בשיעור המזונות שפסק בית המשפט בכדי לכסות ולהטיב את מלוא צרכיהם של הקטינים כך שהתובעת נאלצה להוסיף משלה לצורך כך.

 

31. סוף דבר

המנוח התעמר בתובעת ולא נתן לה גיטה על אף שחוייב לעשות כן על ידי בית הדין הרבני, בכך עוול כנגדה בעוולות ניזקיות של רשלנות והפרת חובה חקוקה וגרם לה לנזקים שאינם ממוניים .

237 חודשים כבל המנוח את התובעת בכבלי עגינות תוך שהוא אינו מניח לה לחיות כאדם חופשי הרשאי להנשא שנית, להוסיף וללדת ילדים, לרקום ולטוות את סיפור חייו. 237 חודשים בהם אטם המנוח אוזנו מלשמוע שוועתה.

237 חודשים בהם הפכה טבעת הנישואין על אצבעה של התובעת לטבעת חנק על צווארה.

התובעת לא נפרעה מהמנוח בחייו, למיצער תיפרע מעזבונו.

כיוון שכך, הריני מחייב את הנתבע, עזבונו של המנוח, לפצות את התובעת בגין הנזק הלא ממוני שנגרם לה בעטיו של המנוח וסירובו לשחרר את התובעת מעגינותה סך של 3000 ₪ בגין כל חודש בו סירב ליתן לה את גיטה מאז החלטת בית הדין הרבני, מיום 29.3.79, המורה לו לעשות כן, ועד למועד פטירתו ביום 21.12.98 (237 חודשים) ובסה"כ 711,000 ₪.

הנתבע ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בשיעור של 25,000 ₪ בצירוף מע"מ ובצירוף הצמדה וריבית כדין עד למועד התשלום.

 

32. ניתן לפרסם ללא פרטי הצדדים

ניתן היום ב' אייר תשס"ו (30.4.06) בלישכתי בהעדר הצדדים .

28 אוג, 2019

הסכם הורות- למי זה נחוץ ומדוע זה כל כך חשוב?

אם החלטתם להביא ילד לעולם ואינכם נשואים, אם אתם ידועים בציבור, מצויים בפרק ב' בחיים ללא נישואים, זוג חד מיני, או שהחלטתם להביא ילד לעולם מבלי להיות בקשר זוגי - הסכם הורות הוא עבורכם.  

הסכם הורות הינו מסמך בעל תוקף משפטי מחייב הצופה פני עתיד ובו הנחיות לסוגיות ולמצבים שונים החל מהליך ההיריון עצמו ועד לעתיד הרחוק, כאשר מטרתו להבטיח את טובת הילד תוך תיאום ציפיות ומתן מענה לצדדים לו.  

הדגש בהסכם הורות הוא צרכי הילד ולכן, יש להתייחס בהסכם לצרכים ההתפתחותיים של הילד בשלבים השונים של חייו. כמו כן, חשוב לקבוע מנגנונים לקבלת החלטות במשותף תוך התייעצות עם אנשי מקצוע במקרה של מחלוקת וכן קביעת מנגנון ליישוב סכסוכים.

את ההסכם מאשרים בבית משפט לענייני משפחה.  

עניינים שכדאי לכלול בהסכם ההורות: 

  • החלטות לגבי ההיריון עצמו (מי הרופא המטפל, מי יישא בהוצאות, כיצד מחליטים על המשך/ הפסקת הריון במקרה של מום ועוד).
  • סוגיות הקשורות ללידה- מי משתתף בלידה, היכן היא תתבצע וכדומה.
  • שמו של מי יישא הילד.
  • משמורת וזמני שהות, לרבות בחופשות, חגים ונסיעות חו"ל.
  • מקום מגורי הילד.
  • חינוך. 
  • מזונות (כל מה שקשור לגידול הילד לרבות חינוך ובריאות ועוד). 
  • הפרשה לחיסכון.

 

הסכם מפורט וערוך היטב המבטא את הסכמות הצדדיים וציפיותיהם יסייע לצדדים בניהול ההורות והמשותפת ויפחית את הקונפליקטים הקשורים לילד.    

 

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת. 

דיני משפחה, ליטיגציה, מקרקעין. 

This e-mail address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.  

 

19 אוג, 2019

 

מה סכום המזונות שיקבל בגיר הלומד  בכיתות י"ג- י"ד?

שאלת המזונות לבגיר הלומד בכיתות י"ג- י"ד עברה תהפוכות במהלך השנים.

בהלכת בוימגולד (ע"א 113/77) קיבל ביהמ"ש העליון את תביעתו של האב לפטור אותו לחלוטין ממזונות בנו בתקופת לימודי הבן בכיתות י"ג-י"ד.

השינוי הראשון חל בהלכת פלוני (ע"א 4480/93) שם קבע ביהמ"ש העליון את ההלכה לפיה קיימת חזקה שבתקופת שירות חובה בצה"ל עדיין מתקיימת תלות מסוימת של הילדים בהורים וזאת לאור המציאות החברתית בישראל, באופן שבו תמיכת הורים בילדיהם בעת שירותם הצבאי פוחתת לכדי שליש מהסכום המשולם קודם לתקופת השירות הצבאי.

עוד נקבע בהלכת פלוני שככל ומלאו לקטין 18 טרם סיום לימודיו, שיעור המזונות יהיה מלא עד לסיום לימודיו ובפרק הזמן שבין סיום הלימודים ועד לגיוס לצה"ל יפחת שיעור המזונות לשליש כמו בתקופת הצבא.

בשנת 2005 נדון בבית המשפט המחוזי במסגרת בע"מ (ת"א) 1243/03  ד' ע' נ' א' ע' ערעור על פס"ד של בית המשפט לענייני משפחה במסגרתו חויב אב בתשלום דמי מזונות מלאים לבנו שלמד בכיתות י"ג-י"ד עד לסיום לימודיו של הבן. בפס"ד שניתן בבית המשפט המחוזי בידי כב' השופטת שטופמן (להלן: "פס"ד המנחה") הותיר ביהמ"ש המחוזי על כנו את הכרעת ביהמ"ש קמא לפיה חויב האב בתשלום מזונות בשיעור מלא בתקופת לימודי בנו בכיתות י"ג-י"ד וקבע כי "הרחבת חבות המזונות על אב, למשך תקופת הלימודים בכיתות י"ג-י"ד, מחויבת מן המציאות הישראלית ותואמת את הוראות החוק...".

לסיכום: ככל שישנן נסיבות המצדיקות סטייה מהחיוב שנפסק טרם הגיעו של הבגיר לגיל 18, הרי שעניין זה טעון הוכחה במסגרת עילת שינוי נסיבות מהותי הרלוונטי לכל חוב מזונות פסוק ולאו דווקא בהקשר של מזונות בתקופת לימודי י"ג-י"ד; ברם ככל שאין שינוי נסיבות מהותי, סכום המזונות ששולם טרם הגיעו של הקטין לגיל 18 ישולם גם לאחר הגיעו של הקטין לגיל 18 ועד לתום לימודיו בכיתות י"ג-י"ד.

 

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת. 

בוגרת הסדנא המתקדמת ליפוי כח מתמשך. 

 

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.  





18 אוג, 2019

אל תשאיר לגורל לנהל אותך- חתום כבר היום על יפוי כח מתמשך!

יפוי כח מתמשך הוא מסמך משפטי שמאפשר לנו היום, לתכן ולקבוע את המשך ההתנהלות בחיינו, גם כאשר נגיע חלילה למצב שבו נתקשה לעשות כן. באמצעות יפוי כח מתמשך נוכל כבר היום למנות מיופי כח אשר יטפלו בעניינים שלנו, בהתאם לרצונות ולהנחיות שלנו תוך שמירה על זכויותינו. 

ככל שנתקשה לטפל בעניינים שלנו, מבלי שחתמנו על יפוי כח מתמשך, בית המשפט עשוי למנות לנו אפוטרופוס. הליך שלא תמיד מאפשר לנו שליטה בקבלת ההחלטה מי יהיה האפוטרופוס שימונה, ומבלי שתהיה לנו הוודאות שהאפוטרופוס יפעל לפי ההנחיות והרצונות שלנו. כמו כן, פעמים רבות יש חילוקי דעות במשפחה לגבי שאלת מינוי אפוטרופוס וזהותו, ויקירנו עלולים להיגרר להליכים משפטיים, מריבות ומחלוקות מיותרות.      

מאחר והעתיד אינו ידוע, בוודאי שלא נרצה להשאיר לגורל את ההחלטה מי יפעל בשמנו ועבורנו ובאיזה אופן. לכן, מומלץ ורצוי כבר כעת לחתום על יפוי כח מתמשך, במסגרתו נקבע באופן מפורט ומדויק את האופן שבו יפעלו מיופי הכח שנמנה בשמנו ועבורנו. 

חשוב לדעת, אנו אלו נבחר ונחליט אלו עניינים נכלול ביפוי הכח. האם יחול על עניינים אישיים? עניינים הרפואיים? עניינים רכושיים? – כולם? חלקם. ההחלטה היא שלנו.      

ואם נתחרט? אין חשש, ניתן לשנות את יפוי הכח המתמשך באמצעות הפקדת יפוי כח מתמשך חדש. כמו כן, אם לא הגבלנו את האפשרות לבטל את יפוי הכח, ניתן לבטלו בכל עת. 

במהלך עריכת יפוי הכח המתמשך ניתן הסבר מלא ומפורט לגבי משמעות יפוי הכל המתמשך, אלו עניינים ניתן לכלול ביפוי כח המתמשך, מתי ייכנס יפוי הכח המתמשך לתוקף, כמה מיופי כח ניתן למנות, והכל בהתאמה למקרה הספציפי שלך. 

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת. 

בוגרת הסדנא המתקדמת ליפוי כח מתמשך. 

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.  



  

 

 

18 אוג, 2019

האם ניתן לחסן כנגד מחלת החצבת חרף התנגדות הורה? 

לבית המשפט לענייני משפחה בתל אביב הוגשה לאחרונה בקשה דחופה מטעם אם משמורנית, ליתן צו אשר יאפשר לה לחסן את ביתם המשותפת, קטינה בת 12 שנים, כנגד מחלת החצבת. 

האם טענה כי האב מסרב למתן חיסון וזאת למרות התפרצות מקרי חצבת רבים לאחרונה. האם הוסיפה וטענה כי הקטינה חוסנה בילדותה בכל החיסונים הנדרשים, זולת חיסון כנגד מחלת החצבת, מבלי שהיתה לכך סיבה עקרונית או אידיאולוגית כלשהי. 

האב בתגובה טען כי אין התפרצות של מגפת חצבת, כי הקטינה תהיה חשופה לתופעות לוואי וממילא היא אינה רוצה להתחסן כנגד חצבת.

בהכרעת בית המשפט נקבע כי הקו המנחה את בית המשפט בכל הנוגע לעניינם של קטינים הוא טובת הילד. 

במקרה הספציפי קבע בית המשפט שמשרד הבריאות ממליץ להתחסן כנגד מחלת החצבת. לפי אתר משרד הבריאות מחלת החצבת עלולה לגרום לסיבוכים קשים בדרכי הנשימה ובמערכת העצבים וכי אחד מכל 1,000 ילדים חולים עלול למות ממחלת החצבת. בית המשפט התייחס לסיכויי ההדבקות במהלך החצבת כפי שמופיעים באתר משרד הבריאות והתייחס לסיכוי הגבוה מ- 90% להידבק במחלה. כמו כן, ציין בית המשפט כי לפי אתר משרד הבריאות תופעות הלוואי לחיסון הן בד"כ קלות, אינן מסוכנות וחולפות.    

בית המשפט קבע כי מניעת חיסון מפני מחלה קשה כחצבת מעמידה בסיכון בלתי סביר את שלום הקטין. 

עוד נקבע כי עמדתה של הקטינה בעניין זה אינה מהווה שיקול, ויש להבטיח את טובתם של קטינים ולהגן עליהם הן מפני עצמם והן מפני אחרים, שלא תמיד יודעים להבחין בטובתם.     

 

ד"ר אסנת חומסקי, עו"ד ומגשרת. 

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים.  



 

12 אוג, 2019

חתמתם על הסכם ממון ואתם מרגישים בטוחים? חישבו שנית!

בניגוד לעבר שבו הסכמי ממון היו פחות שכיחים ויותר נדירים, עריכת הסכמי ממון הפכה לדבר שבשגרה וטוב שכך.

הסכם ממון שנערך בהתחשב בצרכים של בני הזוג הספציפיים יאפשר לבני הזוג לנהל מערכת יחסים "נקייה" ואמיתית ללא מתחים מיותרים וללא "משחקים" הנובעים מרצון לקדם עניינים הרכושיים. הסכם ממון שאושר ע"י בית המשפט וקיבל תוקף של פסק דין, עשוי לחסוך לצדדים שנים ארוכות של ניהול הליכים משפטיים ולחסוך להם סבל וממון רב.

אלא שרבים סבורים, בשגגה, כי די בהסכם ממון שקיבל תוקף של פסק דין על מנת להבטיח את זכויותיהם, ואין הדבר כך.

לפני חודשים ספורים, ניתן פסק דין בבית המשפט המחוזי בחיפה במסגרתו נקבע (בהתבסס על הלכה שקבע בית המשפט העליון), שהסכם ממון אינו מהווה תחליף לעריכת צוואה, ואין בכוחו לבטל זכות ירושה על פי דין.

חוק יחסי ממון קובע כי בפטירת אחד מבני הזוג קמה הזכות לאיזון משאבים, וכל צד זכאי למחצית שווים של כלל נכסי הצדדים למעט אלו:

·       נכסים שהיו להם ערב הנישואין או שקיבלו במתנה או בירושה בתקופת הנישואין.

·       גימלה המשתלמת לאחד מבני הזוג ע"י המוסד לביטוח לאומי, או גימלה או פיצוי שנפסקו או המגיעים על פי חיקוק לאחד מבני הזוג בשל נזק גוף, או מוות.

·        נכסים שבני הזוג הסכימו בכתב ששווים לא יאוזן ביניהם.

אלא שבפסיקה נקבע שאין בכוחו של הסכם ממון שערכו בני זוג, להבדיל מצוואה, לשלול את זכותו של בן הזוג השני לרשת את בן זוגו על-פי דין, כשעיזבון בן הזוג שנפטר כולל גם זכויות בנכס שהוחרג בהסכם ממון. הדברים אמורים שעה שבן הזוג שנפטר לא ערך צוואה בה ניתנו הוראות לגבי הזכייה באותו נכס שהוחרג.

לסיכום: חשוב לבדוק את זכויותיכם בעזרת עו"ד הבקיא בתחום, מאשר להצטער.

המידע המוצג במאמר זה הוא מידע כללי בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ ו/ או חוות דעת משפטית. המחבר/ת ו/או המערכת אינם נושאים באחריות כלשהי כלפי הקוראים, ואלה נדרשים לקבל עצה מקצועית לפני כל פעולה המסתמכת על הדברים האמורים. 

 

         

14 מאי, 2018

החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה מפנה צדדים לפגישות "מהו"ת" תוך 45 יום. בפועל, פגישות נקבעות למועדים רחוקים יותר. ביהמ"ש קבע לאחרונה כי במצב כזה אין להגביל את הזכות לפנות לערכאות.

החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה בא לעולם בשנת 2014, במטרה "לסייע לבני זוג ולהורים וילדיהם ליישב סכסוך משפחתי ביניהם בהסכמה ובדרכי שלום, ולצמצם את הצורך בקיום התדיינות משפטית, מתוך התחשבות במכלול ההיבטים הנוגעים לסכסוך ובטובתם של כל ילדה וילד".

לאחר שצד מגיש בקשה, הצדדים מופנים לפגישת "מהו"ת" (מידע, תיאום והיכרות) ביחידת הסיוע, במסגרתה הצדדים מנסים לפתור את הסכסוך בדרכים של גישור והסכמה.

החוק קובע כי פגישות "מהו"ת" (להשלים) צריכות להתקיים תוך 45 ימים מיום הגשת הבקשה. יחידת הסיוע רשאית להאריך את התקופה פעם אחת ב-15 ימים.

לכתבה המלאה באתר פסק דין

החוק להסדר התדיינות בסכסוכי משפחה

 

 

 

הבהרה משפטית

תוכן האתר מובא לידיעה כללית בלבד ואינו מהווה ייעוץ משפטי הניתן ע"י עורכי דין מטעם משרד עורכי דין אלחנן ויניצקי ושות'. הסתמכות על התוכן באחריות המשתמש בלבד. אין בשימוש באתר ליצור יחסי עו"ד-לקוח. כל הזכויות שמורות למשרד עו"ד אלחנן ויניצקי ושות' 

Copyright © 2018 Vinizky.co.il All rights reserved

 

 

עקבו אחרינו ברשתות חברתיות

צרו עמנו קשר

icon [email protected]

icon 03-9124800

icon 03-9124801

icon ההסתדרות 26, פתח תקווה 

ת"ד 19, 4910000

 

שעות פעילות המשרד

ראשון - חמישי 9:00 -17:00
 

Contact Us

icon [email protected]

icon 03-9124800

icon 03-9124801

icon Ha Istadrut st. 26, Petah Tikvah

POB 19, 4910000 

 

הרשמו לניוזלטר

Menu Offcanvas